מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הילדות בתוניס הנעורים בישראל

אדי במהלך העבודה בבית הספר
אדי במהלך עבודתו כחוקר
סיפורו של אדוארד המאבטח בבית ספרנו עם פתיחת בית הספר

שבתוניסיה, משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם התלמידות, המנחות הצעירות שיר בן מרדכי ועמית שטיבל, בבית ספר לביא בישוב נעלה. אדי עזריה מספר על הילדות והעלייה לארץ:

"שמי אדוארד עזריה, נולדתי בשנת 1944 בעיר ספקס שבתוניסיה. התקופה הייתה תקופת מלחמת העולם השנייה, הייתי בן למשפחה מרובת ילדים, היינו אחד עשר אחים ואחיות בבית. אבי שלמה ז"ל, היה במחנה עבודה והמצב לא היה הכי טוב. בשל המלחמה נאלצנו מדי פעם לעבור לבתים אחרים באזור העיר.
אני למדתי בבית ספר אליאנס בית ספר יהודי. שם למדנו בין יתר המקצועות עברית. וכמובן שהילדות הייתה ילדות טובה ויפה, דאגתי לעזור לאמי, ובהיותי בגיל 10, אבי השתחרר ממחנה העבודה. בשנת 1955 הוריי החליטו לעלות לארץ ובעזרת הסוכנות היהודית  עלינו לארץ, הייתי אז בן 11 שנים מלא התרגשות והתלהבות לקראת העלייה לארץ הקודש.
העליה לארץ הקודש
תחילה הפלגנו באוניה מתוניס לנפולי שבאיטליה, שם שהינו כשבוע ימים, ועלינו לאוניה נגבה מנפולי לארץ. כמובן שהפלגנו עם עולים נוספים, אניית הייתה מלאה בעולים. ההפלגה הייתה מאוד קשה כי היו סערות בים ואניית היא בעצם אניית משא ולא אניית נוסעים. לא פעם אחת היו מעלים אותנו לסיפון אניית ומגישים לנו אפודי הצלה בכדי שנתרגל קפיצה לים במידה ויקרה אסון. המסע לארץ ארך שבועיים. הגענו לארץ לנמל חיפה, מלבד בגדים לא לקחנו דבר נוסף איתנו ,בהפלגה קיבלנו אוכל ומים. "הרגשה טובה לעלות סוף סוף לארץ הקודש."
בהגיענו לנמל חיפה בישראל, אחרי שעברנו את כל הביקורת בנמל חיפה, העלו אותנו על משאיות ביחד עם עולים נוספים ולקחו אותנו לישוב תרשיחא שבצפון. שם הקימו את המעברה. בשל היותנו משפחה גדולה, קיבלנו שלושה צריפים, ציידו אותנו במיטות סוכנות, המיטות עשויות מברזל עם מזרנים וציוד מטבח.
"בלילה הראשון כשישנתי בצריף, חשתי כאילו אני עדיין בהפלגה." היה לי ולמשפחתי קשה מאוד להירדם. כמובן שעם הזמן התרגלנו למקום למרות שלא היה לנו קל. השירותים היו מחוץ לצריף והם שימשו לכל העולים והיו הרבה עולים ולכן, זה הקשה עלינו. הייתה ברזייה ארוכה עם כמה ברזים, היינו מחברים צינור לאחד הברזים והיינו מתקלחים. באותה תקופה, היו מגיעים נציגים מקיבוצים שבאזור, ומנסים לשכנע את ההורים שיאפשרו לילדים לעבור לקיבוץ. ( קיבוץ אפיקים ).
באישור הוריי עברתי לקיבוץ אפיקים באזור טבריה, שם שהיתי 3 שנים .אחרי הלימודים, היינו עוסקים בכל מיני עבודות משק ,כגון: איסוף ביצים מהלול, האכלת פרות ברפת וכדומה. עבורי זה היה דבר חדש ואהבתי לעסוק בעבודות המשק.
בשנת 1959 הוריי ומשפחתי עברו להתגורר בלוד שבמרכז הארץ, בעקבות כך נאלצתי לעזוב את הקיבוץ ולעבור להתגורר עם הוריי, אני אז בן 14 שנים. סיימתי את לימודיי בלוד ובשל המצב הכלכלי הקשה  ששרר בבית, נאלצתי לצאת לעבוד במטרה לעזור להוריי בכלכלת הבית, יחד עם זאת, למדתי בשעות הערב 3 פעמים בשבוע במסגרת לימודי תיכון ערב, הלימודים מומנו ע"י לשכת העבודה.
באותה תקופה היו לי הרבה חברים מהשכונה ובילינו בשעות הערב במועדוני נוער כגון: מועדון הנוער הלומד והעובד (כמו הצופים),היינו משתתפים בכל מיני פעילויות כגון: אש לילה, בימי שישי-שבת היינו מבלים בתל אביב ובמועדוני לילה ברמלה, כל זה נמשך עד הגיוס לצבא.
העשרה
אנייה נגבה: נגבה הייתה אוניית הנוסעים השנייה שנרכשה על ידי חברת הספנות הישראלית צים, ומשימתה העיקרית הייתה הבאתם ארצה של מאות עולים ופליטים, בשנותיה הראשונות של המדינה…בסוף שנת 1948, בעיצומם של הקרבות בנגב, נרכשה האונייה על ידי חברת צים, ועל שום כך קיבלה את השם "נגבה". "נגבה" הפליגה ארצה מהולנד בפיקודו של רב-החובל רוברט סטיבנסון מילר. בהפלגת בכורה זו הגיעו על סיפון האונייה כ-500 ילדים ניצולי השואה מרומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה וגרמניה". ויקיפדיה
תשע"ו

מילון

נגבה - אנייה
נגבה הייתה אוניית הנוסעים השנייה שנרכשה על ידי חברת הספנות הישראלית צים, ומשימתה העיקרית הייתה הבאתם ארצה של מאות עולים ופליטים, בשנותיה הראשונות של המדינה...בסוף שנת 1948, בעיצומם של הקרבות בנגב, נרכשה האונייה על ידי חברת צים, ועל שום כך קיבלה את השם "נגבה". "נגבה" הפליגה ארצה מהולנד בפיקודו של רב-החובל רוברט סטיבנסון מילר. בהפלגת בכורה זו הגיעו על סיפון האונייה כ-500 ילדים ניצולי השואה מרומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה וגרמניה.

מעברה
מחנה עולים או יישוב קליטה

ציטוטים

”"הרגשה טובה לעלות סוף סוף לארץ הקודש"“

”"בלילה הראשון כשישנתי בצריף, חשתי כאילו אני עדיין בהפלגה." “

הקשר הרב דורי