מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הילדות בקיבוץ רוחמה – הקבוצה, התנועה העבודה והחברותא

החנוכיות המיוחדות של סבא
טיול בהרי ההימלאיה
תיאור חייו של עמרי מהילדות בקובוץ רוחמה ועד ליציאה ממנו ללימודים אקדמאיים

נולדתי עם הקיבוץ
נולדתי בבית החולים רמב"ם בחיפה בשנת 1944. הורי גרו אז, בקיבוץ "העמל" בקרית-חיים, שם היה מרכז התארגנות של קיבוצים צעירים. באותה השנה, עלו חברי הקיבוץ להתיישבות קבע באדמת רוחמה, בנגב הצפוני, במקום שהיו בו לפני כן שלושה ניסיונות התיישבות שנכשלו. הם הקימו את "קיבוץ רוחמה". הקיבוץ היה קטן ועני.
אנחנו, הילדים, אמנם גרנו בבתים, אבל ההורים שלנו, באוהלים. בשנת 1948 פרצה מלחמת השחרור. בעקבות הקרבות כנגד הצבא המצרי שהתחוללו באזורנו פינו את כל ילדי הקיבוץ, לבית ספר שבח שבתל-אביב. בתום המלחמה, שנמשכה מספר חדשים, חזרנו לקיבוץ רוחמה. שנה אחרי זה, בחג 5 שנים לקיבוץ, הועלה בקיבוץ מחזה מרשים שכותרתו הייתה: ברביעית, רוחמה לא תיפול.
 
עמרי בן 9 (מותר לחצות כביש לבד)

עמרי בן 9 (מותר לחצות כביש לבד)
 
הורי
הורי נולדו באירופה. בנעוריהם הם היו חניכי תנועת הנוער הציונית "השומר הצעיר". הם עזבו את הדת אבל דבקו ביהדותם. הם היו חדורי אידיאולוגיה ואמונה שיהודי התפוצות צריכים לקחת את גורלם בידם לעלות לארץ-ישראל ולהקים בה מדינה ליהודים.
לצורך זה הם למדו עברית, למדו חקלאות בחוות הכשרה מיוחדות, ועלו לארץ במטרה להקים בה ישוב חקלאי.
אבי ,דב, הצליח להשיג תעודת אישור-עליה, שניתנה על ידי הבריטים ששלטו אז בארץ "פלסטינה". התעודה הזאת, נקראה: "סרטיפיקט". וכך הצליח לעלות לארץ, בשנת 1937.
אמי, יהודית, לעומת זאת, לא השיגה סרטיפיקט, ולכן נאלצה לעלות לארץ, ברגע האחרון, לפני שהנאצים כבשו את ארצה (פולין), ב-1938, בעליה לא חוקית. היא הגיעה לחופי ישראל באונית-המעפילים "טייגר-היל", בלילה, במקום חשוך ללא נמל, קפצה עם כל המעפילים למים ושחתה אל החוף.
משם לקחו אותה אנשי הפלמ"ח למקום מסתור.
 
הסבים שלי
מעט אחרי מלחמת השחרור, אבא שלי העלה את ההורים שלו, הסבים שלי, מרומניה. הם שרדו את השואה תודות לשלטון הרומני, שלמרות האנטישמיות העממית והשלטונית לא הפקיר את היהודים בידי הנאצים.
ברומניה היה אז שלטון קומוניסטי בראשות צ'אוצ'סקו אשר אפשר ליהודים, שהיו בעלי משפחה בארץ, לעלות לישראל. הם נדרשו לשלם עבור יציאתם מרומניה, תשלום נכבד.
 
הסבים שלי,משה וחיה היו מאוד דתיים. הם לא דברו עברית ולא היו מעורים בחיי הקיבוץ. את מעט המנהגים היהודיים הדתיים שהכרתי, למדתי מהם. לדוגמא, הדלקת נרות שבת. לעומתם, ההורים של אמי וכל אחיה, שהיו קטנים ממנה, לא שרדו את השואה. הם נרצחו באוקרינה (אז פולין) יחד עם כל שאר היהודים, על ידי תושבי עירם האוקראינים,  בעידוד ובסיוע הנאצים.
 
בגלל זה מעטה אימי לספר על ילדותה ועברה באוקרינה. מעט מאוד ידוע לנו על משפחתה וחייה שם.
על רקע זה מובן מבטם של הורי קדימה אל העתיד ואל הקמת הקיבוץ והמדינה. כמאמר המנון האינטרנציונל הסוציאליסטי: "… לא כלום אתמול מחר הכול…"
 
החינוך המשותף
בקיבוץ רוחמה, כמו בשאר קיבוצי השומר הצעיר, נהוגה הייתה באותה תקופה, שיטת ה"חינוך-המשותף". ההורים שלנו חשבו, שלחנך ילדים ביחד, זה הרבה יותר טוב לילדים. גרנו וישנו בבית-ילדים, והייתה לנו מטפלת שהקימה אותנו בבוקר, האכילה אותנו, רחצה אותנו ואף השכיבה אותנו לישון בלילה.
 
בית- הילדים שלנו, כלל את כיתת הלימוד, וכן, מקלחות, חדרי שינה וחדר-אוכל. בבית ההורים שהינו רק בין השעות 4:30 אחרי הצהריים, ל- 8:00 בערב. כך היה מהיום בו נולדנו. מבית התינוקות, הפעוטון, הגן, ובית הספר היסודי, של הקיבוץ. הילדים של בית הספר היסודי, נקראו: 'חברת הילדים'. לילדים בני אותו הגיל, שגדלו יחד, באותו בית-ילדים, קראו "קבוצה". לכל קבוצה היה שם. לקבוצה שלי קראו "שיבולים". בבוקר היינו (ילדי חברת-הילדים) עורכים "מפקד-בוקר", שאורגן על-ידי מחנכי ה"קבוצות". כל "קבוצה" הייתה מסתדרת בשורה, והיינו מתפקדים. אחד מהמחנכים, היה מספר את חדשות-העיתון של יום אתמול ואחר-כך, היינו משחקים במשחק שנקרא "הקפות".
בילדותנו לא היו עדיין מחשבים, לא היה טלפון סלולארי וגם לא הייתה טלביזיה. כמעט כל משחקי הילדות שלנו היו בחוץ, בחברותא. שיחקנו בכל מה שנמצא זרוק בחצר: מקלות, מרצפות שבורות, חישוקים ישנים, פירות עץ-אזדרכת. העזנו גם לצוד דבורים. אהבנו לטייל בשדות הבר, שמסביב לקיבוץ, ללא השגחת המבוגרים.
עם אחי בקיבוץ רוחמה 1957

עם אחי בקיבוץ רוחמה 1957
 
המוסד
לבית-ספר התיכון , מכיתה ז' עד י"ב, קראו 'מוסד', וגם הוא היה במסגרת החינוך המשותף. בנו אותו כשהגענו לכיתה ז'. גם ב"מוסד" גרנו בבתי-ילדים, שכללו חדרי שינה, מקלחות וכתת-לימוד.חדר האוכל היה משותף לילדי כל הכתות. זה היה בית-ספר קטן מאוד: שלוש או ארבע כיתות בסך הכול (לעתים, היה הפרש גיל של שנתיים, בין כתה לכתה, כי היינו מעט מאד ילדים, בקיבוץ הקטן). התייחסנו ברצינות רבה ללימודים, ולפעילות החברתית. ה"מוסד" התנהל בדומה לקיבוץ קטן. המחנכים קראו לנו חברים, היו לנו שיחות-קבוצה שבועיות, ושיחות-"מוסד" חודשיות. השיחות נועדו, מצד אחד לנהל את חיי החברה שלנו בצורה טובה ומשתפת, ומצד שני, הועלו בהן לדיון סוגיות כלליות יותר בתחומים של מוסר, צדק, שוויון, מסורת, פוליטיקה וכיוצא באלה.
 
למדנו מאוד ברצינות ללא מתן ציונים אך תחת העין החברתית הבוחנת.  עניין חשוב ביותר היה, העבודה. בשעות אחר- הצהריים, אחרי שעות הלימודים היינו הולכים לעבודה. בגיל צעיר שעה אחת ביום, ובהמשך, שלוש שעות יומיות. עבדנו בענפי הקיבוץ, כגון גידולי שדה ומפעל המברשות, וכן בטיפול בילדים קטנים, ובניקיון הבית שלנו..
אני, למשל, עבדתי שנה אחת בגינון-נוי, שנה אחת כעוזר חשמלאי, ושלוש שנים כעוזר טכנאי ומסגר, במפעל לייצור מברשות של הקיבוץ. נושא נוסף בעל חשיבות עליונה היה פעילות בתנועת-הנוער: "השומר הצעיר". כל חברי ה"מוסד", באופן אוטומטי, היו חברים בתנועת הנוער.
 
גם במסגרת הזאת הרבינו להעלות ולדון בסוגיות אוניברסאליות של מוסר, צדק, ושוויון אבל בנוסף למדנו הרבה צופיות, אהבת הארץ, טיולים, ומפגשים עם נוער בגילנו מקיבוצים אחרים. בכיתה י"א נבחרתי על ידי חברי קבוצתי להיות מדריך "השומר-הצעיר " של נערים צעירים. זה נחשב כבוד מאוד גדול ואחראיות רבה. במוסד חגגנו את חגי ישראל בנוסף לחגיגתם במסגרת קהילת הקיבוץ. כול חג או מסיבה התחילו תמיד בשירה. שירה ומוסיקה היו חלק חשוב מאוד בחינוך שלנו. כל נער למד נגינה על כלי כלשהו וטובי המוסיקאים היו מורים שלנו: בוניה שור, ושמעון כהן.
 
בגרות
אך טבעי הוא, שעם תום למודי התיכון ולפני גיוסי לצבא התנדבתי לשנת שרות של הדרכה בתנועת "השומר-הצעיר" בעיר באר-שבע. זאת הייתה בשבילי שנה מרתקת, מאתגרת ומעניינת במיוחד. בפעם הראשונה פגשתי מקרוב נערים שחיים בעיר ולא בקיבוץ. נחשפתי לאופי הכול-כך שונה של חיי עיר לעומת חיי קיבוץ. פתאום לא כול מה שאמרתי הפך ל"כזה ראה וקדש" כמו אצל הנערים בקיבוץ. בצבא שרתתי כקצין בחיל התותחנים, וכמו שאר בני ישראל הטובים והצייתנים נטלתי חלק במלחמות ישראל האינסופיות, כחיל מילואים, במשך שנים רבות.
כשנה לאחר שחרורי מצה"ל, התחלתי למודי הנדסת-מכונות, בטכניון, בחיפה. הייתי חבר-רוחמה הראשון, שהקיבוץ אישר לו לימודים אקדמאיים שלא בתחום החקלאות. כדי לקבל החלטה זאת, היה צורך לכנס, שיחת-קיבוץ (אסיפה) מיוחדת. תוך כדי הלימודים, התחתנתי עם חגית, שגם היא בת להורים ממייסדי קיבוץ רוחמה (בבית-הספר, היא למדה בכיתה אחת, מתחתיי) ונולדו ילדינו: מרב, מורן ויפתח. אחרי הלימודים חזרתי לקיבוץ לעבוד במפעל המברשת בתפקיד מהנדס המפעל. התמדתי בעבודתי במפעל במשך יותר מ 20 שנים ברציפות למעט הפסקה של שנתיים לשרות הקיבוץ בתפקיד מזכיר קיבוץ ועוד שנת השתלמות בלמודי תואר שני בהנדסת מכונות.
עמרי בן 50 בטיול בסיני

עמרי בן 50 בטיול בסיני
 
 
עשרים השנים הבאות
בסוף שנות השמונים ובעיקר במשך שנות התשעים של המאה שעברה (ועד ימינו) חלו שינויים גדולים ברוב הקיבוצים. רמת השותפות ירדה מאוד והרבה עניינים שהיו באחריות הקהילה, עברו לאחריות הפרט. בעקבות השנויים האלה, בעקבות הזדמנויות עבודה חדשות ומעניינות ולאחר ששלושת ילדינו עזבו, כמנהגו של עולם, את הבית, נדדנו, חגית ואני, לזכרון-יעקב. ב 20 השנים האחרונות, עבדתי במפעל "דגניה-סיליקון" לייצור מוצרים רפואיים, בתפקיד מהנדס פיתוח וטכנולוגיה ראשי.
 
תכנית הקשר הרב דורי
לשמחתי הרבה, נכדי אלון והוריו, בחרו אף הם, לגור בזכרון-יעקב ובזכות זאת הצטרפתי יחד עם אלון, לתכנית "הקשר הרב-דורי" שבה ניתנה לי ההזדמנות, לכתיבת סיפור זה. 
עמרי מרון
 
העשרה
קיבוץ רוחמה: "רוחמה הוא קיבוץ בנגב הצפוני, בתחומי מועצה אזורית שער הנגב, כ־10 קילומטר מזרחית לעיר שדרות הסמוכה אל רצועת עזה. משתייך לתנועת הקיבוץ הארצי. רוחמה נוסדה בשנת 1911, על ידי אגודת "שארית ישראל" ממוסקבה, בראשות יחיאל צ'לנוב – יישוב יהודי ראשון בנגב בעת החדשה". ויקיפדיה 
20.02.2016

מילון

רוחמה
רוחמה הוא קיבוץ בנגב הצפוני, בתחומי מועצה אזורית שער הנגב, כ־10 קילומטר מזרחית לעיר שדרות הסמוכה אל רצועת עזה. משתייך לתנועת הקיבוץ הארצי. רוחמה נוסדה בשנת 1911, על ידי אגודת "שארית ישראל" ממוסקבה, בראשות יחיאל צ'לנוב – יישוב יהודי ראשון בנגב בעת החדשה.

החינוך המשותף
שיטת חינוך בו ילדי קיבוץ גרו והתחנכו ביחד לא בבית ההורים

המנון האינטרנציונל
המנון בין-לאומי של פועלי העולם.

ציטוטים

”"ברביעית, רוחמה לא תיפול"“

”"... לא כלום אתמול מחר הכול..."“

הקשר הרב דורי