מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בחורף,1941 בעיר קמנץ פודולסקי שבאוקראינה,כמה חודשים לפני כניסתם של הגרמנים לאוקראינה. כשהתחילה המלחמה ומטוסים של הגרמנים הפציצו את העיר.

 

במזל, הספיקה משפחתי לברוח מהאזור הכבוש ברגע אחרון. בהתחלה נסענו לכיוון קייב (עיר הבירה של אוקראינה) ומכיוון שהגרמנים התקרבו במהירה גם לשם ברחנו למרכז רוסיה (פובולז'יה). לאחר מספר חודשים נאלצנו לברוח עוד יותר מזרחה לאזור ההרים "אוּרַל".

 

שם העברתי את שנות ילדותי המוקדמות. לצערי אבא שלי ששמו לזר, לא חזר מהמלחמה, הוא נפל בקרב ליד סטלינגרד בשנת 1943.אמא שלי קיבלה מכתב שבו הודיעו לה אל נפילתו של אבא. אני לעולם לא פגשתי אותו והכרתי אותו רק לפי התמונות שנשארו.

 

באביב 1944 הצבא הרוסי שחרר את אוקראינה וחזרנו הביתה לעיר. בחזרותינו הביתה לאחר השחרור, גילינו שגרים בביתנו אנשים זרים ונאלצנו לגור במשך שנה, בחדר אחד אצל מכרים של סבתא רבתא עד שהחזירו לנו את הבית. הבית שלנו כלל שני חדרים קטנים ומטבח. החיים היו קשים מאוד. לא היה אוכל. כל משפחה קיבלה קופונים לקבלת מצרכים בסיסיים (לחם, סוכר, קמח, דגנים). הארוחה האהובה של הילדים הייתה לחם שחור עם שמן ומלח. באירועים מיוחדים קבלנו לחם עם ריבה.

 

גדלתי בבית עם אמא סוניה, סבתא אסתר, אבא חורג מוטל ואחותי הקטנה לודמילה. בילדותי אהבנו מאוד לשחק בקלאס, "חיי שרה" ולקפוץ בחבל, בחורף התגלשנו על המזחלת על ברחובות שהתמלאו בשלג וקרח. עם חברת ילדותי שרה אהבנו לארוג ובילינו זמן רב בתעסוקה זו. כמו כן אהבתי מאוד לקרוא ספרים. עד כיתה ח' למדנו בבית הספר לבנות בלבד ולאחר מכן איחדו את הבנים והבנות.

 

המשכתי ללמוד במכללה ובאוניברסיטה, למדתי כלכלה. במשך 25 שנה עבדתי במפעל גדול בעיר. התחתנתי ובניתי משפחה עם בעלי מיכאל (ז"ל) ושתי בנותיי – טטיאנה וילנה.כל הזמן אני אומרת לנכדתי נועה "בוד אומניצה" תהיי ילדה טובה, ממושמעת . החיים בברית המועצות (אוקראינה) התקיימו בצל האנטישמיות . תמיד ניסינו להשתייך למדינה אך תמיד הרגשנו כזרים.

עלינו בשנות התשעים כשהגיעה "הפרסטרויקה" (השינויים הכלכליים והפוליטיים שהתרחשו בברית המועצות בין השנים (1987-1991) לשלטון עלה מיכאל גורבצ'וב ונפתחו שעריה של ברית המועצות . עלינו לארץ בדצמבר 1990 ולאחר כחודשיים מצאנו את עצמינו בשיא מלחמת המפרץ. לא ידענו את השפה (עברית) ולא הבנו מה עלינו לעשות. בזכות שכנינו שמרנו על קור רוח והתמודדנו ביחד עם כל המדינה.

 

בתום המלחמה הלכנו ללמוד עברית באולפן בנצרת עלית . לאחר מכן עבדתי יחד עם בעלי במשך כ-10 שנים במפעל "אפיפית".

 

היום אני מתגוררת בעיר אריאל עם בתי הקטנה ילנה ונכדותיי . אני פנסיונרית עסוקה בחינוך של נכדיי. חשוב לי מאוד שהנכדים לא ישכחו את השורשים, את ההיסטוריה של המשפחה ושל העם היהודי. חשוב לי שנכדיי יגדלו על ערכים של כבוד הדדי, כבוד למבוגר, סבלנות לשונה, תרבות ואהבה.

 

אני מסתכלת על משפחתי ומתמלאת בגאווה גדולה. הם אזרחים למופת ושותפים פעילים לבניה, פיתוח וחיזוק מדינת ישראל. חלמתי תמיד שיהיה לנו בית בטוח, שמצאנו במדינת ישראל. 

 

"הרי אוּרַל (רוסית: ????????? ????) הם רכס הרים שכיוונו הכללי צפון-דרום, המחלק את רוסיה למזרח ומערב. רכס הרי אורל נמשך לאורך כ-2,500 ק"מ מן הערבות שבגבולה הצפוני של קזחסטן ועד לחופי האוקיינוס הארקטי. האי נוֹבַאיַה זֶמְלִיַה מהווה המשך נוסף של הרכס. גאולוגית, הרי האורל מסמנים את החלק הצפוני של הגבול בין יבשות אסיה ואירופה. הפסגה הגבוהה ביותר ברכס היא ההר נַרוֹדַּה (פּוֹזְנוּר, 1,895 מ'). סחף טבעי חשף עושר של מרבצי מינרלים בהרי אורל, ובהם גם אבני חן כטופז וברקת. היערות הבתוליים בקומי בצפון הרי אורל הוכרו כאתר מורשת עולמית".

 

תשע"ו