מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדותה של חוה בקיבוץ גן שמואל

עדי וסבתא חוה
ארוחה בפעוטון בקיבוץ
חוויות ילדות בקיבוץ שיתופי בשנות ה-50

שמי חוה גייסט, נולדתי מיד אחרי קום המדינה, בשנת 1949, להורי לבית משפחת וידרה,  שהיו ניצולי שואה. שמי חוה והוא נקרא על שם אמא של אבא שלי ואחות של אמא שלי שנספו בשואה.

הורי נולדו בעירה יהודית באוקראינה הפולנית בשם רוזישץ'. הם התחתנו בפרוץ מלחמת העולם השנייה. אבא גויס לצבא אנדרס שזה היה הצבא הפולני שהיו בו גם חיילים יהודים ואמא לקחה עגלה עם סוסים, עברה בעירה והזמינה את כל מי שרצה להצטרף אליה לבריחה (כל אלו היו נחשבים הדודים שלי. זאת היתה המשפחה החדשה שלהם). אמא הגיע לארץ ישראל כמטפלת של "ילדי טהרן" ואבא הוברח מהצבא (עריק) והגיע לארץ לקיבוץ בשנת 1943, שם הם נפגשו שוב ומאז הם חיו בקיבוץ גן שמואל. השם שלי, עבורי, היה מסע כבד כי כל הזמן חשבתי שאני צריכה להצדיק אותו.

אבא שלי, דוד וידרה

תמונה 1

 

אמא שלי, יפה וידרה לבית טויבר

תמונה 2

בית התינוקות

נולדתי בקיבוץ שיתופי, גן שמואל. כשאמא שלי חזרה מבית היולדות מיד שמו אותי בבית התינוקות ולאמא שלי היה מותר לבוא אליי רק כל ארבע שעות כדי להאכיל אותי. בבית התינוקות הייתה שומרת לילה שבלילה האכילה את התינוקות בכדי שההורים יכלו לישון בשקט, שלא יהיו עייפים בבוקר לעבודה, וגם כי לא היו תנאים מתאימים בחדרים של ההורים לילדים וזה היא פתרון שהקיבוץ מצא. בבית התינוקות, בימים יפים כשלא היה חם מדי או קר מדי, היו מוציאים את התינוקות החוצה והם היו שוכבים בלולים, תינוקות קטנים בלול קטן ותינוקות שכבר זחלו, ישבו ועמדו בלול גדול.  מכיוון שאז לא היו כל מיני תרופות כמו אנטיביוטיקה וכו'… מאוד פחדו שנחלה ולכן התינוקות לא היו על הרצפה או בגינה אלא רק בלולים שכל הזמן הקפידו שיהיו נקיים.

תינוקות בלול מחוץ לבית הילדים

תמונה 3

פעוטון

כשהייתי בת שנה עברתי לפעוטון. בפעוטון היינו שישה פעוטים עם מטפלת אחת. בפעוטון אכלנו את כל הארוחות שלנו וגם ישנו שם בלילה. במשך היום המטפלת האכילה אותנו והשכיבה אותנו לישון ובלילה היו שומרות לילה ששמרו עלינו. להורים היה מותר לבקר אותנו במשך היום בפעוטון וכל יום בשעה ארבע הינו הולכים לבית ההורים עד שמונה בערב ותמיד תמיד אבא ואמא שלי בשעות האלה היו רק איתנו ולא בעבודה או בדברים אחרים שלא קשורים אלינו הילדים. זמן זה היה קודש לילדים, וכך זה היה בכל המשפחות בקיבוץ.

ההורים שלי גידלו כלב קטן שקראו לו חומי. אני הייתי קטנה ואני כמעט לא זוכרת אותו. זה היה כלב כיס, ופעם בא אורח לקיבוץ, ראה את הכלב, הכניס אותו לכיס ונסע (גנב אותו). אמא מיד התחילה לחפש אותו. היא ביררה של מי היה האורח ואז נסעה באוטובוס  לבית שלו והחזירה את חומי. אנחנו היינו מאוד שמחים ועשינו מסיבה לחומי שחזר. אז לא היו כמעט ממתקים אז המסיבה הייתה בלי ממתקים רק עם פירות שגדלו בחצר.

חומי, כלב הכיס שלנו

תמונה 4

גן הילדים

בגיל ארבע עברנו לגן. שלושה פעוטונים שבכל אחד היו שישה ילדים הצטרפו יחד והפכנו לגן. מתקופה זו אין לי כמעט זיכרונות. זאת הייתה הקבוצה החדשה שלי ששמה "חבצלת" ועד סוף י"ב היינו יחד באותה קבוצה. הגננת שלנו הייתה גם המורה שלנו בכיתות א-ב. רוב הלימודים שלנו היו חווייתיים. היינו מטילים המון בשדות ובפרדסים, מזהים ציפורים ופרחים ולומדים על החי שסביבנו. היינו הרבה מציירים ומשחקים. לא היו מבחנים ושיעורי בית. אני הייתי שחקנית כדור-רגל של  קבוצת "חבצלת" עד שיום אחד ילדים גדולים יותר אמרו שבנות לא משחקות כדור רגל ולא הסכימו לשחק נגדנו ובזה הסתימה הקריירה שלי בכדור-רגל. אבל היו עוד המון משחקים אחרים שגם בהם הייתי טובה. אז לא היו מחשבים וטלוויזיה, והיה רדיו אחד לכל הקיבוץ שהיה בחדר-אוכל  וסביבו היו מתקבצים החברים לשמוע מה קורה בארץ ובעולם (זכרו שהתקופה היא מיד עם קום המדינה וניסיונות להבין ולהתאושש מהשואה). אנחנו, הילדים, היינו משחקים הרבה במשחקי חוץ. אחד המקומות שאהבתי להיות לידו זה כיור גדול שרק בו היו מים קרים ובקיץ שם הייתי מתקררת (אז לא היו מקררים בבתים ובכלל עוד לא המציא את המזגנים).

כיור המים, אז

תמונה 5

כיור המים, היום

תמונה 6

קייטנת הקיץ בטנטורה

בקיץ הינו נוסעים לקייטנה בטנטורה, כפר ערבי נטוש (היום נקרא דור), לשבועיים עם המטפלות והורים מלווים, ובשבת כל ההורים באו לבקר אותנו.  כל ילדי הקיבוץ מכיתה א' עד י"ב היו יחד בקייטנה. אני זוכרת שהייתי ילדה קטנה וממש לא אהבתי  להיות שם, זה היה סיוט מבחינתי. היה חם מאוד והנערים מי"ב היו לוקחים אותנו, הילדים הקטנים, על הידיים עד לחוף כי החול היה רותח. גם לא ראינו את ההורים שבוע ומאד התגעגעתי אליהם.

הסיפור על יצלה (יצחק)

בכיתה א' היה אצלנו ילד בשם יצלה (יצחק). יום אחד יצלה וילדים נוספים שיחקו במשחקים מאחורי בית הילדים. ואז נכנסנו לאכול ארוחת צהרים. הילדים  הכניסו את המשחקים לבית אבל יצלה לא ידע שהם לקחו גם את המשחק שלו וכשרצה להחזיר אותו למקום, כבר לא היו שם משחקים. יצלה  פחד שהמורה והמטפלת יכעסו עליו ולא חזר לבית הילדים. אחרי ארוחת הצהריים הייתה חובת מנוחת צהריים. הינו מתרחצים ונכנסים לנוח במיטות (בבית הילדים ישנו גם בצהרים וגם בלילה). פתאום המטפלת גילתה שיצלה איננו.

בחקירה קצרה בין הילדים הסתבר שאף אחד לא ראה אותו לאחר האוכל. זה נשמע ממש לא טוב, הקימו את כולנו מהמיטות (איזה כייף) ויצאנו לחפש את יצלה שלנו. אבל ליצלה אין שום סימן. אנחנו צועקים בשמו אבל יצלה איננו. מה עושים? מצלצלים בפעמון הגדול שליד חדר האוכל. צלצול בפעמון מסמן לכל החברים המבוגרים שיש משהו וכולם מתאספים, ואז עמי המורה מספרת לכולם בהתרגשות ועל סף  בכי שיצלה הלך לאיבוד. מה עושים?

מגייסים את כל בני הנוער והחברים וכולם יוצאים לחפש את יצלה. עמי עולה לגג של הבית הכי גבוה ועם רמקול קוראת "יצלה בוא הביתה כולם מחפשים אותך, אנחנו אוהבים אותך, בוא ילד יקר, אנחנו לא כועסים רק דואגים לך!!! " ושום דבר. יצלה איננו. זה כבר ממש אבל ממש לא טוב ואז מתקשרים למשטרה. השוטרים מגיעים עם שני כלבי גישוש וגם הם לא מוצאים את יצלה שלנו. מאחורי בית הילדים שלנו היו שירותים ציבוריים (אז לא היו שירותים בבתים) ולידם פח גדול שבו היו שורפים את הניירות.

אחד החברים שהיה כבר מיואש ועייף נשען על הפח ומה הוא רואה בפנים? ילד קטן ישן. ומי זה הילד? יצלה שלנו. מיד צלצלו שוב בפעמון והודיעו לכולם שיצלה נמצא בריא ושלם. אנחנו מיד התארגנו ועשינו ליצלה מסיבה בבית הילדים. יצלה בכלל לא הבין מה קרה. הוא סיפר שהוא פחד שיכעסו עליו אז הוא נכנס לפח הגדול ונרדם. וזאת כולנו ידענו, כשיצלה ישן הוא לא שומע כלום וגם בבוקר כשהוא מתעורר הוא מתעטש שמונה פעמים וזה סימן שהוא ער.

הפעמון שנשמר עד היום לתצוגה

תמונה 7

 

הזוית האישית

חוה גייסט: זאת הייתה ילדותי בקיבוץ. ילדות בחינוך המשותף, שהילדים גדלו יחד, אכלו יחד התרחצו יחד ובעצם זו הייתה משפחה נוספת בנוסף למשפחה הביולוגית: אבא, אמא ואחים. המון סיפורים וחוויות עברתי עם משפחתי וחברי קבוצתי ועד היום הם חלק חשוב ואהוב בחיי.

מילון

בית תינוקות
בית בקיבוץ שהותאם למגורי תינוקות, בו גרו וישנו התינוקות, מיומם הראשון, בקיבוצים בהם היתה נהוגה לינה משותפת.

שומרת לילה
כשהילדים או התינוקות היו מתעוררים בלילה היא היתה מטפלת בהם. היה לה לוח בקרה שהיה נדלק כשילד בכה ואז היא ידעה לאן ללכת.

גן שמואל
גַּן שְׁמוּאֵל הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי השוכן במחוז חיפה מזרחית לחדרה ושייך למועצה אזורית מנשה. הקיבוץ נקרא על שם הרב שמואל מוהליבר ממבשרי הציונות.

ציטוטים

”הלימודים שלנו היו חווייתיים. הינו מטיילים בשדות ובפרדסים, מזהים ציפורים ופרחים ולומדים על החי שסביבנו“

הקשר הרב דורי