מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעירק, בעיר סלמניה, בשנת 1936. בשנת 1951, בהיותי בת 15, עליתי, עם אבי אברהם לארץ. העבירו את כל היהודים, לבגדד, לבית כנסת הגדול. בבית הכנסת שהינו יומיים ולאחר מכן העבירו אותנו לקפריסין. כשהגענו לקפריסין, ריכזו אותנו, בחדר גדול וריססו אותנו באבקה לבנה. היה לנו מוזר מאוד, לא ידענו מה זאת האבקה הלבנה. הסבירו לנו שזה כדי למנוע חיידקים. כבר הייתי ילדה גדולה ואני זוכרת, איך חיכינו למטוסים של ישראל, שיבואו לקחת אותנו אל הארץ הקדושה.

הסיפור המיוחד שלי מהעלייה, הוא, פטירתה של אמי בדרכה לארץ ישראל. אמי לא שרדה את הדרך לארץ ונפטרה עוד בהיותנו בעיראק. אני בת יחידה להורי, אימי ילדה מספר פעמים, אך אף אחד מהתינוקות, לא שרד. אימי, קבלה זאת קשה מאוד ונדרה נדר, שאם אני אשאר בחיים,  היא מוכנה אפילו לא לראות כדי שהתינוקת תשרוד. אכן שרדתי, אך אימי נפטרה בעודני ילדה קטנה מאוד. אבי התחתן שוב ואחיותיי החורגות, גידלו אותי. לימים היו הן המשפחה היחידה לי ולילדיי. אני זוכרת שהיה לי מאוד קשה ועצוב. נשארתי עם אבי שהיה בן 70 ושתי אחיותיי הבוגרות, אשר להן כבר היו משפחות משלהן. יחד עלינו, כולנו, לארץ.

ילדותי בעיראק הייתה ילדות קשה, אך טובה. חיינו חיי קהילה טובה. היהודים והערבים, חיו בקהילות נפרדות. חגגנו את החגים בעיראק, בדיוק כמו שאנחנו חוגגים היום בארץ. הייתה לנו משפחה גדולה, כולנו היינו יושבים יחד וחוגגים את המצוות הקשורות ליהדות, דיברנו בשפה ארמית (שפה קדומה מן ימות התנ"ך) וגם כיום מדברים ארמית בביתנו. הבית שלנו היה גדול ותמיד היה מקום לכולם. הריחות והטעמים של המאכלים המיוחדים בביתנו, עדיין עולים באפי, אני זוכרת את העוף עם האורז, קובות אדומות ובקר. בפסח היינו מכינים את צלחת החג, ביום כיפור היינו צמים, והיינו עושים כפרות. הצלחנו לשמור על כל המנהגים והמצוות. גם היום, אני ממשיכה לבשל ולפנק את משפחתי הגדולה, במטעמים מבית אימא: קציצות, אורז, במיה, עלי גפן, קבבים ועוד כדי שיהיו גם להם זיכרונות של טעמים וריחות טובים.

זיכרונות נוספים מילדותי, הם המשחקים עם חברותי. לא היו לנו משחקים קנויים, אז המצאנו משחקים. המצאנו חמש אבנים, משחקים בחבלים ואפילו תופרות בובות משאריות בדים שנתנו לנו מחנויות הבדים. מעולם לא למדתי לימודים סדירים בבית ספר. כשהגענו לארץ, למדתי בבית מדרש של בית הכנסת. כשאבי כבר היה מבוגר מאוד ודאג לעתידי, הוא פנה לשכנה וביקש למצוא לי שידוך ואכן השכנה מצאה, את בעלי שיחיה, לוי. התחתנו במעברת מנסי – היום קיבוץ מגידו.

נולדו לנו, ארבע בנות ושני בנים. עבדנו קשה כל השנים לפרנסת המשפחה, מצבנו השתפר. היה חשוב לנו שילדינו יקבלו את מה שהיה חסר לנו. הילדים שלנו גדלו ורכשו השכלה. יש לנו 22 נכדים ו12 נינים. אני גאה בילדיי ובנכדיי ובכל משפחתי.

הזוית האישית

סבתא בתיה: ספרתי על העבר וזה היה לי מאוד מרגש, שהנכדה שלי גלית, מורה בבית הספר, חשבה עלי והכניסה אותי לפרויקט. הוצאתי כל מה שהיה לי בלב וזה עשה לי טוב.

עידו ונויה: נהנינו מאוד, למדנו איך לשתף פעולה עם הקשיש ולהקשיב לו ובעיקר למדנו על העבר של סבתא בתיה, סבתא של המורה גלית.