מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הילדה הקטנה מפולין – פרופסורית במדעי הזיקנה

סבתא אסתר נכדתה רותם
אסתר ומאיר בחתונתם
התנאים הקשים לא מגבילים את מי שאוהב ללמוד

נולדתי בשנת 1949 בעיר שצ'צ'ין שבצפון מערב פולין. לעיר זו הגיעו הורי לאחר שנצלו בשואה ולא היה להם בית לחזור אליו. העיר שצ'צ'ין הייתה לפני מלחמת העולם השנייה עיר גרמנית שקראו לה שטטין.
 
הורי
לאבי קראו צבי והוא נולד בשנת 1921. הוא היה בן בכור להוריו ברוך ושיינדל (יפה בעברית) ז"ל. היו לו גם שתי אחיות ואח. שתי האחיות והאבא שלו נהרגו בתקופת השואה כשניסו לברוח מפולין לכוון רוסיה. הוא הגיע עם אמו ואחיו לרוסיה ושם הם גרו במחנה עבודה בסיביר עד לסיום מלחמת העולם השנייה. לצערי אבי נפטר מהתקף לב כשהוא היה בן 47 ואני בת 20.
לאמי קראו הניה והיא נותרה לבד עם אחותה הצעירה  ממנה בשש שנים לאחר ששני הוריה מתו בתקופת השואה ממחלת הטיפוס. שכנים אספו אותה ואת אחותה ולקחו אתם לסיביר שברוסיה ושם הם נשארו עד לסיום המלחמה.תמונה 1
 
אחרי המלחמה נפגשו הורי בעיר שטטין, התחתנו ושם נולדתי. לאחר המלחמה חולקו הגבולות בין המדינות מחדש והעיר הזו עברה לפולין. העיירות שמהן הגיעו הורי עברו לידי אוקראינה. בעיר הזו נישאו הורי ושם גם נולדתי אני ואחי ברוך ז"ל.
 
הורי בחרו לקרוא לי בשם אסתר משתי סיבות: ראשית נולדתי שבוע לפני חג פורים אז הם החליטו שאני אהיה מלכת אסתר שלהם. שנית, לדודה של אמי שנספתה בשואה קראו אסתר ולכן אני קרויה על שמה. הוסיפו לי גם את השם של סבתי שנפטרה בתקופת השואה והיא נקראה צ'רנה אבל בשם זה לא השתמשתי אף פעם.הורי- בבית הורי דיברו אידיש ביניהם וכשהם לא רצו שהילדים יבינו אז דיברו בפולנית. עם אבא דיברתי בעברית, עם סבתא ועם אמא באידיש ועם החברים והשכנים דיברנו בעברית.
 
אמי הייתה עקרת בית והיא לימדה אותי לסרוג, לרקום, לתפור ולתקן בגדים, לבשל ולאפות (מה שאני יודעת ומבשלת למדתי מאמי). אבא עבד בבניין ועבד קשה מאוד כדי לפרנס אותנו. חיינו בדוחק אבל כולם היו במצב דומה.
תמונה 2
 
עליה לישראל
עלינו לישראל כשהייתי בת שנה וחצי ולכן אני לא זוכרת את המקום שבו נולדתי. ביקרתי שם לפני מספר שנים והיום הבית הזה משמש בית מלאכה.  לישראל הגענו באניה "מולדת" ונחתנו בשער העלייה שליד חיפה. שלשם הגיעו הרבה עולים מאירופה ומארצות ערב .
תמונה 3
הילדות
משם העבירו אותנו למעברה שעל כביש החוף בהרצליה ושנקראה "מעברת ג'ליל". הזיכרונות הראשונים שלי היא הפחון שגרנו בו שכולו כלל חדר אחד ללא מטבח ושירותים. גם מים לא היו בבית והיה צריך ללכת לברזיה כדי לקחת מים בדלי. השירותים היו משותפים לכולם. לאחר שהורי הצליחו לחסוך קצת כסף עברנו לגור באזור ג' (שהיום זה הרצליה פיתוח) בבית פרטי בשכירות. היה שם למשכיר משק שכלל אווזים, תרנגולות, פרות וגם שני כלבים. גרנו ליד גבעה גבוהה והיה כיף לגלוש (במקום מגלשה) מהגבעה. גרנו גם קרוב לים. המקום היה יפה אך היה מבודד ולא היו לי שם חברים, לכן שיחקתי כל הזמן עם שני אחי הקטנים.ילדים לא היו בסביבה אבל גם צעצועים לא היו אז שיחקנו בכלי בית שלקחנו מהמטבח.
 
בבית הזה נולדה גם אחותי רחל. כך היינו כבר 4 ילדים. דודה שלי לאה (אחות של אמי), שהייתה גרה בפרדס חנה, הייתה באה לבקר אותנו לעיתים קרובות ועזרה מאוד לאמא שלי. שיחקנו ביחד משחקי כדור, קלאס, חמש אבנים, תופסת, מחבואים, אמת או חובה, קפיצה בחבל, מחניים, אחד שתיים שלוש דג מלוח…. העפנו עפיפונים….
 
כשהייתי בערך בת 4.5 עברנו לדירת שיכון שקנו הורי בשכונת הפועל המזרחי שבנווה עמל בהרצליה. זו הייתה שכונה דתית ובשבת לא הייתה במקום תנועת כלי רכב. אבל אז לא היה כמעט לאף אחד רכב. אז התחלתי ללכת לראשונה לגן ילדים.
לגננת קראו רינה. אני זוכרת שבחג פורים הגננת הלכה והתחפשה וכשהיא הגיעה לגן לא ידעתי שזו היא ונורא נבהלתי והתחבאתי מתחת לשולחן. היhתה בגן אקורדיוניסטית שלימדה אותנו לשיר את שירי הילדים ששרה יפה ירקוני.
 
בית ספר
כשהגעתי לגיל 6 עליתי לכיתה א'. בית הספר היה בעצם בית דו משפחתי כשבכל דירה היו שני חדרים. למדתי בכיתה א' עם עוד שישה ילדים ולמורה הראשונה שלי קראו חנינה. היא הייתה מאוד קשוחה והייתה מענישה את מי שדיבר בלי רשות(הייתה מצווה לעמוד בפינה או מוציאה מהכיתה). בגלל שלא היו מספיק כיתות, היינו לומדים בשתי משמרות. משמרת בוקר עד השעה 13:00 והכיתות הגבוהות יותר למדו מהשעה 13:00-18:00. מכיתה ג' עברתי לבית ספר שהיה בעיר בי"ס בר אילן. לא היו מחשבים, לא טלוויזיה, ולא טלפון (מי בכלל חלם על אייפון או סמארטפון…). בכיתה ג' עברתי לבית ספר בר אילן שבמרכז העיר ושם סיימתי כתה ח'. 
 
מגורים
בבית גרנו בדירת שני חדרים שבהם הצטופפו הורי ו-4 אחי. מקרר חשמלי או מכונת כביסה לא היו אז. היה ארגז קרח והיה מחלק קרח שהיה נוסע בעגלה עם סוס ומוכר בלוקים של קרח שאותם היו מכניסים לארגז הקרח וכך קיררו את המזון שהיה במקרר. כל יומיים היה צריך לקנות גוש קרח. מכונת כביסה חשמלית לא הייתה לכן כיבסו בידיים ואת כביסת הכותנה היו מרתיחים על פרימוס בתוך מיכל גדול, מעמלנים ותולים על חבלי כביסה.. גם לא היה גז ולכן בישלו על פתיליות עם נפט. נפט קנינו ממוכר הנפט שהסתובב עם מכיל גדול רתום לסוס ומכר נפש לפי ליטרים. גם דוד חשמל או שמש לא היה, אלא חיממו מים על פתיליה ושפכו אותה לתוך פיילה ובה התרחצנו……
גם טלפון לא היה ומי בכלל חשב על טלוויזיה. בכלל שידורי הטלוויזיה התחילו רק אחרי מצעד הניצחון אחרי מלחמת ששת הימים בשנת 1967.  אף אחד לא חשב על מחשב או טלויזיה. במקום זה, קראנו המון ספרים. בבית היה קיר שלכל אורכו הייתה ספריה מהרצפה עד התקרה והוא היה גדוש ספרים: ספרי קריאה, ספרי לימוד, אנציקלופדיות, ספרות יהודית ודתית , ספרי שירה ועוד…
 
הצנע
באותה תקופה הגיעה עלייה גדולה לארץ ולא היה מספיק אוכל כדי להאכיל את כולם, לכן האנשים קיבלו תלושי אוכל שעם זה היו הולכים לחנות המכולת ומקבלים את המוצרים שהיו מוקצבים להם. לכן התקופה הזו נקראה "תקופת הקיצוב".מי שהיה לו כסף יכול היה לקנות מוצרים בשוק השחור.  
תמונה 4תנועת נוער
שהייתי בת 10 הצטרפתי לתנועת בני עקיבא. רוב הילדים שלמדו איתי בבית הספר היסודי היו גם חברים בבני עקיבא. הפעולות התקיימו בדרך כלל בשבתות ופעם באמצע השבוע. הפעילות הייתה מאוד כיפית. מידי פעם יצאנו לפעולות שנקראו "אש לילה" שבהן הטילו עלינו כל מיני משימות לבצע תוך כדי הליכה בלילה בשדות.
בתיכון
כשסיימתי כיתה ח' עליתי לתיכון ע"ש הרב מיימון. בתקופתי היה חוק חינוך חובה חינם עד לכיתה ח'. מי שרצה ללמוד בתיכון היה צריך לעבור מבחן פסיכוטכני וגם היה צריך לשלם עבור הלימודים בתיכון. לכן, רק מעט תלמידים למדו בתיכון. בסך הכול היינו 12 תלמידים ותלמידות בכתה. בכיתה י"א התפצלנו לשתי מגמות: ביולוגית והומנית. אני למדתי במגמה ההומנית, שם למדו בעיקר ספרות עברית, היסטוריה ולשון. במגמה שלי היו בסך הכול 7 תלמידים. מנהל בית הספר שלי, הרב ד"ר מנחם שפרן, היה גם המחנך שלי וגם לימד אותי היסטוריה ומשנה. הוא למעשה היה כמו אב רוחני שלי, הוא מאוד אהב וטיפח אותי ואני שמרתי אתו על קשר עד ליום מותו, גם כשהייתי כבר בעצמי אימא לילדים.

כשהייתי בכתה י"ב ולמדתי לבחינות הבגרות פרצה מלחמת ששת הימים. היה מאוד קשה להתרכז בלימודים כשבכל הגבולות היו קרבות ומטוסי קרב עוברים מעל ביתנו. כשלמדתי לבחינת הבגרות בספרות, הודיעו ברדיו שהר הבית והכותל המערבי בידינו. זו הייתה התרגשות גדולה מאוד. הייתה אז אופוריה במדינה שניצחנו ב-6 ימים את הצבאות של מצריים, ירדן וסוריה. אבל היה גם עצב רב כי נפלו חיילים

מיד כשסיימתי את בחינות הבגרות נסעתי עם מספר חברים ליריחו ולירושלים העתיקה, למרות שהיה נורא מסוכן. לא חשבנו על זה שהיו צלפים ירדנים שיכלו לפגוע בנו. אך מאוד היינו סקרנים לראות את המקומות החשובים האלה לעם ישראל

אוניברסיטה

לאחר שסיימתי את התיכון הלכתי ללמוד ישר באוניברסיטה. לא שירתתי בצבא כי הייתי דתית, אך התנדבתי במד"א. באוניברסיטה למדתי סוציולוגיה וקרימינולוגיה במשך 4 שנים.

במהלך הלימודים, כשהייתי רק בת 20 נפטר אבי בפתאומיות מהתקף לב, כשהוא בן 47 בלבד. זה היה שבר גדול במשפחה שלנו, רציתי להפסיק ללמוד כדי לצאת לעבודה כי היו לי 4 אחים קטנים ממני והפרנסה הייתה בדוחק. אבל אמי לא הסכימה שאפסיק את לימודי. ואז אחרי שנה נשאתי ועברתי לגור בקרית אונו

מלחמת יום הכיפורים

בשנת 1973 פרצה מלחמת  יום הכיפורים. זו הייתה שבת בשעה 14.00 בצהריים כשכל שידורי הרדיו לא פעלו. לפתע פתאום פילחה את הדממה אזעקה מחרישת אוזניים, עולה ויורדת. היינו בבית, צמים, ולא מבינים מה קורה. התחלנו לשמוע בחוץ אנשים מדברים בקול ואז פתחנו את הרדיו ונדהמנו שיש שידורים ביום כיפור. ברדיו הודיעו על התקפה משולבת של מצריים וסוריה על ישראל. זו הייתה המלחמה הקשה בכל מלחמות ישראל. אחי היו בחזית ולא ידענו מה קורה אתם. היה ערפל קרב ולא ידענו בדיוק מה קורה בשדה הקרב.

נישואין

פגשתי את מאיר יקוביץ' כשהייתי בת 21. אחרי חצי שנה החלטנו להתחתן. הוא היה מהנדס ועבד בתעשייה אווירית שבלוד ואני הייתי סטודנטית שנה שלישית באוניברסיטת בר אילן שבה למדתי סוציולוגיה וקרימינולוגיה. התחתנו באולם יפה בתל אביב. בחתונה היו כמאתיים אנשים. אז עברתי לגור מהרצליה לקריית אונו. קיבלנו אז: מצעים למיטה, כלי אוכל, מגהץ, סיפולוקס וכסף. רוב הכלים לא היו שימושיים (לא היה בהם צורך) ולכן נתתי אותם במתנה לאנשים אחרים.

לידות וילדים

בשנת 1971 נולדה בתי הבכורה איילת, ואתה נשארתי בבית, לאחר שכבר סיימתי את לימודי באוניברסיטה. ואז כשהיא הייתה בת שנה יצאתי לעבוד כעובדת סוציאלית בלשכת הרווחה ביהוד.

התמקצעות

התחלתי לעבוד כעובדת סוציאלית בלשכת רווחה ביהוד בשנת 1972. מאז עבדתי בתפקידים שונים ובמקביל גם המשכתי ללמוד באוניברסיטה. היום, אני פרופסור באוניברסיטת בן גוריון ואני מלמדת סטודנטים לתואר שני במדעי הזקנה. אני גם עוסקת במחקר וחברה בגופים מקצועיים שונים שעוסקים בנושא זה.  הקריירה המקצועית שלי מעסיקה אותי מאוד ובמסגרת זו אני נוסעת הרבה לכנסים במדינות שונות בעולם.מעצם עיסוקי אני גם עוסקת הרבה בכתיבה, ובמסגרת זו פרסמתי כבר שני ספרים וכשמונים מאמרים בכתבי עת מדעיים בארץ ובעולם.

בזמני הפנוי (שהוא מאוד מצומצם) אני מקדישה לנכדיי ולמשפחתי וקצת גם לחברותיי. אני אוהבת ללכת לתיאטרון, לאופרה ולמופעי תרבות שונים. אני גם מאוד אוהבת לטייל בארץ וגם בחו"ל, אך בעיקר אני אוהבת את שמונת נכדיי המקסימים, שגורמים לי הרבה אושר ושמחה, גאווה ונחת רוח.

העשרה- (הוספת המערכת)

מאמר על ספרה "טיפול בית": "ד”ר אסתר יקוביץ, מבכירי המרצים והחוקרים בגרונטולוגיה באוניברסיטת בן גוריון ויו”ר בהתנדבות של עמותת הסיעוד "לב זהב”, הגישה לאחרונה למוסד לביטוח לאומי עבודה יסודית ובה המלצות לשינוי גישה בהפעלת חוק סיעוד, ביצירת סל שירותים אישי רלבנטי לצרכים הייחודים של הזקן ובהכשרת מטפלים ותגמולם".

תוכניות חדשניות לטיפול בזקנים המוגבלים בתפקודם – מתוך מחקרים לדיון 105, המוסד לביטוח לאומי

תשע"ה

מילון

למידה במשמרות
עקב מחסור בכיתות התנהלו הלימודים במשמרת בוקר ובמשמרת צהריים

תקופת הצנע
הגבלת הרכישה של מוצרים ומזון בהתאם להקצבה שנקבעה לכל משפחה

ציטוטים

”גם בעת שמחה ואופוריה (במלחמת ששת הימים) היה עצב גדול על החיילים שנהרגו“

הקשר הרב דורי