מאגר סיפורי מורשת

הייתי על האקסודוס

נולדתי בפולין בתאריך 26.9.1938.

 

בתאריך 1.91939 פרצה מלחמת העולם השניה והגרמנים פלשו  לפולין. הייתי בן שנה  כאשר גורשנו לעבר רוסיה. משפחתי מנתה את הורי, אידה ואליהו, אחי בצלאל שהיה מבוגר ממני בשש שנים וחן סבתי ( אם אמי ) שרה.

 

אמי ספרה לי כאשר חצינו על גשר את הנהר בורג חייל גרמני רצה "להשתעשע" לקח אותי מזרועות אמי ורצה לזרוק אותי לנהר. אחרי בכי ותחנונים של אמי הוחזרתי להורי והמשכנו בנדודים. עברנו ממקום למקום בבריחה מהגרמנים שפלשו בינתיים לרוסיה (1941) עד שהגנו בסופו של דבר להרי אורל לעיר מגניטוגורסק שם שהיינו עד שנגמרה נלחמת העולם. הספקתי ללמוד שם בכיתה א כאשר זכור לי כי הלכנו ברגל ,אחי ואני, בסופת שלג כאשר לא היו לנו ילקוטים ואת ספרים והמחברות החזקנו מתחת לבגדים על בית החזה כמו כן אני זוכר, משם בלילות חורף וכאשר היה ליל ירח מלא, יצאנו לגלוש על קרשים שקשרנו לרגליים וזה היה הסקי שלנו.

 

שנה אחרי תום  המלחמה ביוני 1946 הורשינו לחזור לפולין. נסענו 3 שבועות ברכבת, הורי,אחי ואני (סבתא שרה נפטרה ברוסיה). מהנסיעה הארוכה זכור לי במיוחד, אירוע אחד: פעם אחת כשהרכבת עצרה ב"אמצע שום מקום" ירדנו,אחי ואני, מהרכבת והתרחקנו ממנה כדי להתפנות. פתאום הרכבת החלה בנסיעה ואנחנו פתחנו בריצה מטורפת כדי להשיג אותה. אחי הגדיר פעם את האירוע הזה כ"ריצה לחיים".איך שהוא הצלחנו להשיג את הרכבת וקפצנו על הקרון האחרון.

 

כאשר הגענו לעיר שטטין בפולין התברר כי חליתי בטיפוס הבטן. שכבתי 6 שבועות בבית חולים, בבידוד.את המבקרים הורשיתי לראות רק דרך החלון והותר לי לאכול רק ספל סולת ליום. ביום השחרור שקלתי פחות מ 30 קילו.

 

עם הגעתנו לפולין החל אירגון "הבריחה" לארגן את הפליטים לעליה בלתי לגלית לארץ ישראל. בשיירות ארוכות במשאיות עברנו דרך גרמניה לצרפת,ושם מנמל סט בים התיכון,עלינו 4500 נפש על האנייה "אקסודוס" ששמה העברי היה "יציאת אירופה תש"ז".

 

העשרה: אקסודוס: " אניית המעפילים "אקסודוס" כינוי יציאת אירופה תש"ז ארגון המוסד לעלייה ב' קורות ההפלגה נמל המוצא נמל סט, ליד מרסיי מספר מעפילים 4,554 איש  רב החובל אייק אהרונוביץ'. מפקד האנייה יוסי הראל (המבורגר) , יום היציאה 11 ביולי 1947 מקום ההגעה נמל חיפה. נתפסה ב- 18 ביולי 1947 על ידי משחתות בריטיות והובאה לנמל חיפה. המעפילים הועברו לאניות גירוש ב-18 ביולי…. אקסודוס או יציאת אירופה תש"ז הוא שמה של אניית מעפילים שיצאה מחופי דרום צרפת ב-11 ביולי 1947, כשעל סיפונה 4,515 נוסעים ניצולי שואה, במטרה להגיע לארץ ישראל. בין הנוסעים היו 1,282 נשים, 1,561 גברים, 1,017 נערים ו-655 ילדים. הנוסעים לא הורשו להיכנס לתחומי הארץ, והוחזרו בכוח למחנות העקורים בגרמניה, לאחר מאבק מר."

 

באחד הימים הבחנו בליויתן ענק ששחה ליד האנייה. כל האנשים רצו והתקבצו לצד אחד כדי לראות את החיה. האנייה נטתה חזק לאותו צד והצוות של האנייה החזיר מהר את האנשים למקומם כדי שהאנייה לא תתהפך. לימים סיפרתי את הסיפור הזה לכיתה של רועי כאשר היו בכיתה א , ואחד התלמידים שאל אם צילמתי את הליויתן… הפלגנו במשך שבוע, כאשר לידינו שטות 6 אניות קרב בריטיות שתפקידן היה למנוע מהמעפילים להגיע לארץ ישראל. בלילה האחרון מול חופי הארץ היה קרב שבו היהודים זרקו שימורים ושמן רותח כדי למנוע מהאנגלים לעלות על האנייה. 

 

בקרב הזה נהרגו שלושה מעפילים. אנכנו שכבנו בקומה תחתונה מעל לחדר על המכונות ובליל הקרב רב החובל והמכונאי הקימו אותנו ממקומנו, הרימו קרשים מהרצפה, וירדו לחדר המכונות (כעבור שישים שנה פגשתי את רב החובל, אייק אהרונוביץ , וסיפרתי לו את הסיפור הזה .)

 

האנגלים השתלטו על האוניה וגררו אותה לחיפה. שם הורידו אותנו בכוח והעבירו אותנו, דרך ביתן עם חיטוי ד.ד.ט , לשלוש אוניות גירוש . האנגלים לקחו אותנו לצורפת ורצו שנרד שם אבל המעפילים סירבו. פעם אחת טיפלו בי בפצע ברגל במרפאה, שהייתה בצד של הצוות האנגלי. לאחר קרוב לחודש האנגלים הובילו את האוניות דרך מיצר גיבלטר לכיוון המבורג גרמניה. בדרך, מול חופי פורטוגל הייתה סערה נוראית והגלים עברו את גובה האנייה ומים נשפכו לתוך בטן האנייה,שם היו הדרגשים עליהם היינו ישנים. אמי חיבקה אותי חזק והיה פחד נוראי.

 

אחרי שהורידו אותנו בנמל המבורג העבירו אותנו למחנה פפנדורף.שם התחלנו לקבל חבילות מזון מהג'וינט והנהלת המעפילים הנפיקה לכל אחד תעודה עם תמונה ומספר ללא שם,כדי לבלבל את האנגלים ולמנוע מעקב עתידי.(מצ"ב התעודה  שלי). לקראת סוף 1947 עברנו לעיר ציגנהיים שהייתה באזור הכיבוש אמריקאי.התחלתי שם ללמוד עברית ואפילו לימדו אותנו לשיר "נומה ארץ  תפארץ"! שם גם הצטרפתי לקן " השומר הצעיר"

 

בכל אותו הזמן רצו הורי להגיע לארץ ישראל. לאחר מספר  חודשים עברנו לדרום צרפת ומשם יש לי תמונה, שוחה בים התיכון במקום שנקרא בנדול. ביוני 1948 הגענו למרסיי ל"מחנה הגדול", ריכוז העולים הגדול באירופה ומשם הפלגנו באנייה" טטי"-הפעם באופן חוקי למדינת ישראל.

 

הגענו לנמל תל אביב ב-30 ליוני כי האנגלים עזבו את נמל חיפה רק למחרת.האניה עגנה במרחק כ- 1,5 ק"מ מהחוף והורדנו בסירות. עם הירידה קיבל כל אחד תפוז וזו היתה פעם ראשונה שראיתי ואכלתי את הפרי הזה. שנים רבות אחר כך ליווה אותי הריח של התפוז ההוא…לקחו אותנו לבית עולים ברעננה (ברחוב מוצקין) שם שהינו במשך כ-3 חודשים באוהלים ומסביבנו תעלות להגנה מפני הפצצות זה היה עדיין בזמן מלחמת השיחרור.

 

אנחנו,הילדים, חיפשנו במה להעביר את הזמן ו"מצאנו" ליד המחנה מיקשת אבטיחים. התפלחנו לשם ופתחנו אבטיח אחד.זה היה לבן וכך היו גם כל היתר.כילדים מהגולה לא ידענו כי יש גם אבטיחים לבהמות…עברנו לגור בכפר- סבא, הורי ואני. בצלאל אחי,הלך לקיבוץ אפק ואח"כ עבר לקיבוץ פלמח צובה,עד יום מותו בשנת 2006 בגיל 74.

 

בכפר-סבא למדתי בבית ספר יסודי ובתיכון כצנלסון. בשנים האלה הייתי בשומר הצעיר ושיחקתי כדורגל בהפועל כפר- סבא. בגיל 15 ושלשה חודשים שיחקתי פעם ראשונה בקבוצת הבוגרים והייתי ידוע בכושר הגופני הטוב.

 

לאחר גמר הלימודים התגייסתי לנח"ל במסגרת גרעין ניר- עוז. לאחר אימונים בנח"ל המוצנח והדרכה שם, השתקעתי בניר עוז. בקיבוץ שימשתי כמזכיר וגזבר ובשנת 1961 התחננו, דליה ואני. בשנת 1965 עזבנו את הקיבוץ עם יעל ודן ועברנו לגור בחדרה.(כאשר דן נולד היינו עדיין בקיבוץ ועל לוח המודעות בחדר האוכל,תלו ברכת "מזל טוב" והודעה כי נולד פיל! 4,560 ק"ג! 5 שנים אחר כך נולדה מירה במשקל 5,100 ק"ג!). 

 

בשנת 1967 עברנו לגור בהרצליה ואני עבדתי בחברת אסיא-מעברות ולמדתי כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב. בשנים 1972 עד 1976 שהינו בדרום אפריקה שם ניהלתי את החברה המקומית של אסיא (טבע) בתחום מזון ותרופות לבעלי חיים.

 

לאחר שחזרנו ארצה והתחלתי לעבוד בכור- סחר. בשנת 1979 עברנו לרעננה לבית שאנו גרים עד היום. בשנת 1986 נשלחתי להונג- קונג לנהל את סניפי כור סחר במזרח הרחוק – מאוסטרליה ועד יפן ומה שביניהן. רק מירה הייתה איתנו ושם היא סיימה את התיכון האנגלי. יעל למדה ועבדה ודן היה בצבא.

 

לאחר שחזרנו בשנת 1988 עבדתי מספר שנים ביכין חק"ל ועסקתי גם כעצמאי בנדל"ן וסחר בין לאומי. לאחר שפרשתי מעבודה למדתי גרפולוגיה וכן ספרדית ורוסית והמשכתי לשחק טניס.