מאגר סיפורי מורשת

סיפור שאפרוש לפניך, אבישי, אירע מעבר להרים ולאוקיינוסים. אני באה ממקום כל כך רחוק ואולי בקיומי אני מסמלת את המושג "היהודי הנודד" באופן מושלם.

נולדתי בשנת 1946 בארץ רחוקה ושמה אוזבקיסטן, בעיר קגנה שליד טשקנט הבירה. הורי, דינה ומשה מושקוביץ היו פליטים אשר ברחו מהנאצים, שכבשו את פולין בשנת 1939. הורי העבירו את שנות המלחמה ההיא – האכזרית שבין המלחמות – בברית המועצות וכך ניצלו חייהם. הגורל הוביל אותם לאוזבקיסטן, שם הם מצאו מקלט מדיני, רחוק מהבית המקורי שלהם בפולין. הורי השאירו את כל משפחותיהם בפולין. אבי, משה, נולד בשנת 1910 בווארשה, עיר הבירה של פולין. משפחתו הייתה שבט ענק של עשרה אחים ואחיות, דודים ודודות, סבים וסבתות. כולם ניספו בשואה.

אמי דינה נולדה בשנת 1916 בגרודנו שבגליציה. גם משפחתה המורחבת (אמי הייתה אחת מחמש בנות), נספתה כולה בשואה. אמי הצליחה לרכוש השכלה גבוהה בהתחשב בזמנים ההם. היא סיימה את לימודי הגימנסיה, וחלמה ללמוד עיתונאית. היה לה כישרון כתיבה בולט. כשנה לאחר תום המלחמה, בשנת 1946, נפתחו גבולותיה של פולין לפליטים יהודים שהצליחו להימלט מציפורני הנאצים וכך הורי חזרו לפולין.

חזרה הביתה לפולין מאוזבקיסטן עם תום המלחמה

בפולין מצאו הרס וחורבן טוטאלי, כל הרחובות והבתים בעיר נהרסו והיו לשממה. אחרי תלאות רבות עם תינוקת בת כמה חודשים, ללא כל קרובי משפחה החלו הורי לנסות ולבנות חיים חדשים. הם התיישבו בשצ'צ'ין עיר נמל גדולה ונעשו לחלק מקהילת הפליטים היהודים ששרדו. בשנת 1948 נולד אחי יעקוב (ג'ייקוב).

למרות שפולין הייתה קומוניסטית, הממשלה הרשתה ליהודים להקים עסקים זעירים. אבי משה היה חייט כובעים ואמי דינה התגלתה כסוחרת ממולחת ומכרה את הכובעים שהיו לתפארת. וכך הסתדרנו מבחינה כלכלית. למרות שגדלנו במדינה מוכת מלחמה לי ולאחי הייתה ילדות טובה ונורמטיבית. קיבלנו שיעורים בנגינה על פסנתר, למדנו בבית ספר יהודי בשם י.ל. פרץ. הורי, במיוחד אבי, לא התאוששו נפשית מהמלחמה ולכן  חיפשו דרכים לעזוב את פולין. המחשבה הראשונה הייתה לעלות לישראל. אבל ב-1956 פרצה בארץ מלחמת סיני והורי מלומדי מלחמה וסבל עצרו את הליכי העלייה לארץ, וכך נשארנו "על המזוודות" עוד ארבע שנים. ב-1961 הורי קיבלו אישור כניסה לאוסטרליה. ושוב המשפחה מצאה את עצמה בנדודים…

הגענו לאיטליה, לנאפולי ואחרי שבוע ימים חיכתה לנו שם אוניה בשם "אורונסאי". המסע החל, ושוב הפלגנו אל הלא נודע, ל- down under"", אוסטרליה. כאן אני נזכרת באנקדוטה קטנה ומשעשעת, "דקה וחצי" לפני שעזבנו את פולין ועלינו על רכבת לאוסטריה בדרכנו לאיטליה, אחי, ג'ייקוב, קיבל זוג נעליים חדשות בצבע שחור עם עקב טיפה גבוה. הורי, במשך כל המסע לאוסטרליה, מאד שמרו על ג'ייקוב ונעליו. לימים, כאשר הגענו לאוסטרליה, התברר לנו שבנעליו של אחי, בעקבים, היה מוסתר "אוצר" גדול, היו מוסתרים שם כמה אלפי דולרים. סכום שבימים ההם היה סכום משמעותי. הורי מצאו דרך מקורית כדי להבריח את הכסף ממדינה טוטליטרית אשר אסרה באופן מוחלט להחזיק מטבע זר. רק כאשר הגענו לאוסטרליה, הבנו את הערך האמיתי של הנעליים ההם של אחי.

צילום הדרכונים של אבא ואמא, דינה ומשה מושקוביץ'

האישור של אחי, ג'ייקוב:

הגעה למלבורן אוסטרליה, 1961

לאחר חודש ימים, והרפתקאות אין ספור הגענו לאוסטרליה והתיישבנו במלבורן. הייתי נערה בת חמש עשרה והופתעתי מאוד מהשפע שראיתי בכל מקום ומהעושר האין סופי שנפרש מול עיני. לא הכרנו את השפה האנגלית, ולא את התרבות המערבית (הגענו מארץ קומוניסטית). היו לנו חבלי קליטה קשים מאד. פלאי הקפיטליזם התגלו לפני בכל עצמתם. באתי מארץ קומוניסטית שהייתה הרוסה ממלחמה ושבה המפלגה הקומוניסטית והמדינה הכתיבו את האידאולוגיה האולטימטיבית. שם, בפולין, היה על כולנו לציית באופן עיוור ואבסולוטי לממשלה, בניגוד לאוסטרליה שבה הרגשנו חופש מוחלט.

לאט לאט העניינים המשפחתיים החלו להסתדר ויצאנו לדרך חדשה. מהר מאוד למדתי היטב את השפה  האנגלית ושלטתי בה. מאידך, לא הבנו את המנטליות המערבית, מה שהקשה על קליטתנו. כשנה לאחר שהגענו לאוסטרליה נפטר אבי באופן תאומי וכל האחריות לחינוך הילדים ולפרנסת המשפחה נפלה על כתפי אמי. אנחנו, אני ואחי ג'ייקוב, הלכנו לבית ספר שבו היו מהגרים יהודים רבים מפולין ומרוסיה וזה הקל עלינו את הקליטה. עם סיום בית הספר התיכון בסיום בחינות הבגרות, קיבלתי מתנה מאמי – נסיעה לביקור בישראל במסגרת קבוצה של הסוכנות היהודית.

ההגעה לישראל וההתאהבות שלי בה

ברגע שנחתתי בישראל, בשנת – 1970 מיד הרגשתי בבית. ברצוני לציין שבאותו זמן לא ידעתי מילה בעברית ולא הכרתי את מנהגי היהדות ואת החגים היהודיים. באתי ממשפחה קומוניסטית שלאחר המלחמה ניתקה קשר עם היהדות כתגובה לאסון האישי והטראומטי  שעברה במלחמה.

במסגרת הביקור בארץ למדנו להכיר קצת את ישראל, את נופיה, את אנשיה ובעיקר ביקרנו בירושלים ובגליל. במסגרת הטיול ביקרנו שבוע בקיבוץ משמר השרון כדי להכיר את צורת החיים המיוחדת של החיים המשותפים בקיבוץ. שם הכרתי את אורי שהפך כשנתיים לאחר מכן, לאיש שאיתי. בגלל שהתאהבתי בארץ ובאנשיה, החלטתי לא לחזור עם הקבוצה לאוסטרליה, ונשארתי בארץ. התקבלתי ללימודים באוניברסיטה העברית, ושם למדתי סובייטולוגיה וספרות אנגלית . תוך כדי הלימודים השלמתי תהליך של עליה לארץ.

היום אני נשואה לאורי, יש לנו ארבעה ילדים: עידית, ענת, חגי ומתן, ואחד עשר נכדים. מבין הנכדים הבנים, אבישי הוא הבכור. שמו השני של אבישי הוא משה על שם אבי, אבי סבתו.

הזוית האישית

ג'ינה אשל: היום אני נשואה לאורי, יש לנו ארבעה ילדים: עידית, ענת, חגי ומתן ואחד עשר נכדים. מבין הנכדים הבנים, אבישי הוא הבכור. שמו השני של אבישי הוא משה על שם אבי, אבי סבתו.