מאגר סיפורי מורשת

היהודי הנודד – סיפורו של תלתל

נולדתי בשנת 1939 בעיירה קטנה בשם סקאלה, באזור גליציה,  העיירה שכנה בגבול פולין-רוסיה. הנהר זברוץ היה קו הגבול בין שתי המדינות. בתחילת מלחמת העולם השנייה, עם הסכם מולוטוב ריבנטרופ בין גרמניה לרוסיה על חלוקתה של פולין, הצבא הרוסי נכנס לעיירה שלנו .

זמן קצר לאחר כניסת הרוסים, נאסר אבי על ידם באשמת היותו אנטי קומוניסט. הייתי בן 6 חודשים בעת מאסרו, באותו יום שהוא נאסר נדרשה אימי ללא כל הודעה מוקדמת, לארוז את חפציה ולהתייצב יחד איתי בתחנת הרכבת. הועלנו לקרון משא והוגלינו לקזחסטאן. היטלטלנו במשך תקופה ארוכה בדרכים עד שהורדנו בכפר נידח באזור.

אבי שוחרר לאחר שנה ממאסרו והתחיל לעשות הכנות ע"מ להתאחד עם משפחתו, אך תוך כדי כך פרצה המלחמה בין גרמניה לרוסיה ותוך זמן קצר נכנסו הגרמנים לעיירה. העיירה מנתה לפני המלחמה כ-1500 יהודים, הגרמנים השמידו את כל יהודי העיירה ובתוכם כל בני משפחתי: סבי וסבותיי, דודים דודות. שרדנו רק אני ואימי בהיותנו בקזחסטן .

אימי לא הייתה מודעת באותו זמן לאסון שקרה וקיוותה שבסופו של דבר תתאחד עם אבי. על מנת להראות לו בבוא העת איך נראיתי כתינוק היא גזרה תלתל מראשי ושמרה אותו בתקווה שתוכל להראות איזה בן מתולתל בלונדי הייתי. הגורל רצה אחרת, אני לא זכיתי להכיר את אבי ואימי שמרה את התלתל בכל נדודינו והוא עובר ומוצג בין כל בניי ונכדי כמזכרת לתקופה עגומה.

שהינו בקזחסטאן עד 1946. באותה שנה נדדנו חזרה עם זרם הפליטים חזרה לפולין ושהינו זמן קצר בעיר שצצין. משם נדדנו לגרמניה. בגרמניה הועברנו לעיר אוהלים ענקית של הצבא האמריקאי בעיר קם. לאחר שהייה באותה עיר אוהלים הועברנו למחנה עקורים אחר בגרמניה בעיר ווצלר. במחנה זה שהיינו כ-3 שנים והחיים שם הפכו יותר מאורגנים בעזרתם של הג'וינט, הסוכנות וארגוני סעד. למדתי שם בבית ספר עברי עד כיתה ג'. בשנות שהותינו בווצלר עסקו רוב השוהים במציאת פתרון למיסוד חייהם מחדש. רבים היגרו לקנדה וארה"ב.

אימי שהיו לה קרובים באנגליה קבלה הצעה להגיע ללונדון ולפתוח שם בחיים חדשים, היא סירבה להצעה ואמרה: מספיק עם הגלות, יש לנו מדינה, אני רוצה לחיות במדינה יהודית וכך נרשמנו לעליה ארצה. עם החלטתה של אימי לעלות לארץ הועברנו מגרמניה למחנה מעבר בעיר מרסיי בצרפת, ולאחר מספר שבועות הפלגנו עם האנייה ארצה.שם האניה היה סמלי: "עצמאות".

אניית המעפילים עצמאות, זו לא הייתה אניית נוסעים, זו הייתה אניית משא שמחסניה הפכו לאולמות שמיטות מוסדרות ע"ג קומות וניתן היה להיכנס למיטה כמעט בזחילה. ע"מ לשאוף אוויר צח מדי פעם ניתן היה לעלות לסיפון. אני זוכר כמו היום, מדי פעם הודיעו בכריזה מי מהמדינות הכירה במדינת ישראל, עם ההודעה הונף דגל ישראל  על התורן וכל הנוכחים פרצו בשירת התקווה אדירה עם דמעות בעיניהם.

הגענו ארצה לנמל חיפה, מיד עם רדתנו מכבש האנייה רוססנו בחומר חיטוי D.D.T  והוכנסנו לרכבת שחיכתה ברציף ומשם הוסענו למעברת פרדס חנה. שוב מחנה אוהלים ערב רב של עולים, פליטי שואה, עולים מצפון אפריקה ומשאר גלויות. לאחר זמן קצר במעברת פרדס חנה אותרנו ע"י קרובי משפחה בארץ והם עזרו לנו לעבור לחיפה.

קבלת פרס בכתה ב 1948 גרמניה

חבלי הקליטה של אימי שהייתה מפרנסת יחידה היו קשים וחבלי הקליטה שלי כילד בבית הספר לא היו קלים. קראו לנו המעפילים וחבלי ההסתגלות לאורח החיים החדש היו לא פשוטים. בסופו של דבר המחיצות נפלו והשתלבתי בחברה החדשה והייתי אחד מהם. סיימתי בית ספר עממי "נצח ישראל" ולאחר מכן למדתי בבסמ"ת של הטכניון. שרתתי בצה"ל כנשק בחייל חימוש. נישאתי, נולדו לנו 3 ילדים ואני סבא גאה לשמונה נכדים.

הזוית האישית

כסבא קשה לי להעביר לנכדי שנולדו למציאות של מולדת חופשית, שפע ובטחון, את התחושות של אדם פליט ללא מולדת החושש ממה יילד יום. קשה לי להסביר את ההתרגשות למראה דגל ישראל מתנוסס ומשירת התקווה שנשמעת.

ומעל לכל, אני מקווה שאצליח לטעת בליבם את ההבנה שאין לנו ארץ אחרת, זו מולדתנו ואנו חייבים להכות בה שורשים. אנו ובננו, נכדנו וניננו. כי את התוצאות של אין מולדת, העם היהודי שילם באובדן שליש מעמו.

קישור לסיפורו הנוסף של שרגא פיש: שירת התקווה על הסיפון