מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1915 בעיירה סקאלאט בחבל גליציה שבפולין. היום האזור הזה שייך לאוקראינה.

אמי הייתה חולה וסבלה מאוד. כשהייתי בת שלוש אבי החליט לקחת אותה למומחה בעיר הגדולה לבוב. הם נסעו ברכבת ולפני שהגיעו אבא נידבק בטיפוס הבטן ונפטר. הוא נקבר בחלקה היהודית של בית הקברות בלבוב.

אמי חזרה לסקאלאט בלי לקבל טיפול וכעבור שנה בערך היא נפטרה ואני הייתי בת ארבע. הדודה והדוד שגרו איתנו באותה חצר המשיכו לגדל אותי ואת אחותי רחקה שהייתה גדולה ממני בשנה וחצי. אחי הגדולים עזבו את הבית. אח אחד נסע לאמריקה, אח אחד לקנדה והאח יהודה הגיע לוינה ומשם עלה ארצה.

לאחר שסיימתי את לימודי בבית הספר היסודי בהצטיינות הגעתי להחלטה שאני רוצה ללמוד בבית ספר מקצועי בעיר הגדולה לבוב. המעבר לא היה קל. בהיותי בת 13 הגעתי לעיר לבוב והתחלתי את דרכי שם. בגיל שלוש עשרה שנים עברתי ללמוד בעיר לבוב בבית ספר שהיה גם פנימייה.

בשנת 1935 סיימתי את לימודי בבית הספר התיכון המקצועי על שם דר' קלפטנובה והתכוננתי לבחינות לסמינר למורים כדי ללמוד הוראה ולחזור ללמד בבית הספר בו למדתי. כך הבטיחה לי המנהלת.

בהיותי בחופשה מהלימודים קיבלתי הודעה שעלי להתייצב בפני עדה מימון פישמן ביחד עם עוד שבע בנות – תלמידות והיא תבחר מי עולה לארץ ישראל להיות תלמידה במשק הפועלות "עיינות" אשר טרם נקרא בית ספר. הבחינה התנהלה בעברית, אני ידעתי לדבר ולכתוב עברית מאחר ולמדתי בכיתות "תרבות" בערבים. כאשר עדה מימון שוחחה איתי היא שאלה: "ומה תעשי בארץ ישראל בידי המשי העדינות שלך ?" עניתי שהן תתחזקנה ותבצענה כל עבודה אשר תוטל עלי. על פניה, ראיתי צחקוק והיא אמרה שנתקבלתי. "תתחילי להתכונן לנסוע לארץ ישראל בעוד שלושה שבועות." 

שיחק לי מזלי, מתוך שמונה בנות שהופיעו בפניה נבחרו שלוש בנות ואני אחת מהן. מאוחר יותר הבנתי שניצלתי מהשואה בזכות העליה ארצה. לא היה לי הכסף הדרוש ופניתי לאחי באמריקה. הכסף הגיע בדואר מהיר, ואכן התכוננתי ואספתי כל מה שנחוץ לנסיעה והגעתי ארצה בתאריך 18.7.1935. באונייה פגשנו כמה חבר'ה צעירים, התחברנו ויחד שרנו, רקדנו ועשינו שמח על הסיפון. ההפלגה עברה בשלום למרות שחווינו סערה קשה. 

הגענו ליפו ולאכזבתי היה צריך להמשיך לשוט באונייה עוד יום שלם. רק לעת ערב הגענו לנמל חיפה. בנמל ירדנו מהאונייה ואוטובוס הסיע אותנו עד ל"עיינות". בנסיעה באוטובוס ראיתי ערבים לבושים במכנסיי שרוול וכפיות על ראשם. הבנתי לאן הגענו התחלתי לבכות בשקט כמובן ורק רציתי לחזור לפולין. האוטובוס נתקע פעמים מספר בחולות, כמובן שכביש טרם היה, והדרך מכוסה בחול עמוק. הנסיעה הייתה עבורי מפחידה ומאיימת, ורק חשבתי: לאן הגעתי? אבל, כאשר נכנסנו בשער של משק הפועלות עיינות, וראיתי תאורה חשמלית ובית יפה, ובעיקר בחדרים, בהם עמדו מיטות מכוסות ברשתות טול לבנות – כילות, זה היה מראה יפה ומרגיע. 

היינו ארבע בנות בחדר ומיד התיידדנו ונעשינו חברות. לא ידעתי עד כמה הרשתות הגנו עלינו מהיתושים המסוכנים אשר גרמו לנו לחלות בקדחת. ואכן, חליתי בהמשך הזמן והייתה לי טראומה כי הרופא שלנו, פולוורמאכר החליט שעלי לחזור לפולין כי איני יכולה לחיות באקלים הקשה של הארץ. למרות דבריו התגברתי ונשארתי.

התחלתי לעבוד בפרדס. העבודה בטורייה בה עדרנו את האדמה הייתה קשה, והחום קשה מנשוא. המדריך היה נוימן, אדם נפלא שאהב אותנו. בבוקר ואחר הצהרים רכבנו לפרדס על פרדות. באחת הפעמים עליתי על הפרדה ושכחתי לתפוס את המושכות והפרדה החלה לקפץ מבור לבור ולדהור בדרך אל האורווה. לא ידעתי מה לעשות ורק ישבתי על הפרדה וחשבתי שזו דרכי האחרונה כי אני אפול ממנה, אבל הפרדה ידעה את הדרך לאורווה והגיעה ישר אליה, שם היה עובד אשר עצר אותה ועזר לי לרדת ממנה. מבוהלת, חיוורת, אבל שלימה. בעתיד למדתי איך להחזיק במושכות.

זכור לי יום אחד שיצאנו מחצר המשק לשחק מחבואים ליד העץ הגדול. היינו מספר בנות ולפתע שמנו לב שאנו מוקפות בחבורה של ערבים צעירים שבאו מהכפר הסמוך. הם צעקו והפחידו אותנו ולא ידענו מה לעשות. עמדנו קפואות במקום ופתאום ראינו את ברוך החובש, רוכב על סוס. ברוך דהר מסביבנו והבריח את הערבים. ניצלנו.

הלימודים היו מעניינים ובעיקר היה לי סיפוק שמיד עברתי לשפה העברית בדיבור בקריאה ואף בכתיבה. הנושאים אותם למדנו היו מגוונים ומעניינים: ספרות, היסטוריה, גיאוגרפיה, תורת הקרקע, כלכלה וניהול משק בית. כל נושא נלמד על ידי מורים טובים שקידמו את השכלתנו. רק חבל שטרם היו בחינות בגרות או בעיקר תעודת בגרות, כי בחינות היו לרוב.

בעבודה החלפתי מספר ענפים: גן ירק, לול ומשק בית, ככל שהספיק לי הזמן. במשך התקופה הראשונה במשק הפועלות גויסתי להגנה ולמדתי לאותת במורס בלילה בפנסים וביום בדגלים. בזמן המאורעות התקשרנו בלילות מעל הגג וכל זה ללא ידיעת החברות האחרות. כל מי שגויסה היה לה תפקיד מסוים.

באחד הערבים היה עלינו לתפור כיסויים לרובים ולאקדחים. היינו כמה בנות בצריף בפרדס, ותפרנו, כאשר פתאום החלה התקפה של כדורי פוספור (כדורים זוהרים) עלינו. קיבלנו הוראה לעזוב הכל ולזחול לכיוון המשק וזו הייתה חוויה שקשה לשכוח אותה עד היום.

החיים במשק היו מעניינים וקשרתי הרבה קשרים עם חברות,  אבל איך אפשר בלי בנים בעת תקופת הנעורים? ובכן, למרות שלא היו בנים במקום, הם הגיעו אלינו מהסביבה ויחד יצאנו לבלות בקבוצת שילר, ברחובות או בנס ציונה. אלי הגיע חבר קבוצת קרית ענבים בשם צבי הלברטל ישראלי. הוא עבד בסביבה בשדות של בית עובד שבהם גידלו ירק עבור הפרות וכן גידולי תבואה. צבי הביא לי דרישת שלום חמה מחברה שלי, בת העיירה שלי אשר דאגה להשפיע עלי שכדאי לי להתקשר לצבי כי הוא מאד חיובי, עובד יפה, חבר טוב וכו'.

הזמן עשה את שלו ואכן, התקרבנו, ובעצם התקשרנו והחלטנו להינשא בשנת 1937. עזבתי את הלימודים ועברתי לירושלים. התחתנו וחיינו בקריית ענבים שתיים עשרה שנים. בזמן הזה עברנו מלחמות, הקמנו משפחה עם שלושה ילדים בין מלחמה למלחמה, ואכן אפשר לומר שהגשמנו בארץ פרק חיים רווי קשיים כלכליים, חברתיים ואחרים, אבל מעניינים ומאושרים. היינו משפחה מאושרת.

היינו זוג עד שחגגנו ארבעים וחמש שנות נישואים. לאחר מותו של צבי המשכתי לעבוד כמפקחת על הבטיחות וחוקי העבודה מטעם משרד העבודה והרווחה.

לאחר חמש שנות אלמנות, כאשר הילדים היו לאנשים מבוגרים ונשואים, הכרתי את בעלי השני יעקב פישר, אליו נישאתי ועמו חייתי עשרים ושתיים שנים ומזה כבר כמה שנים בבית הורים משען נווה אפעל. הגעתי לגיל גבוה שמעולם לא חלמתי להגיע אליו, תשעים ושמונה. כעת עלי ליהנות ממשפחתי ורק מי יתן ותהא לי בריאות טובה כל עוד אני חיה בבית ההורים.

סבתא רבתא לאה עם הנינים

סבתא רבתא לאה עם הנין איתמר אדלר

סבתא לאה  נפטרה בתאריך 18.6.2014 כשבוע לאחר שסיפורה עלה לאוויר באתר סיפורי המורשת של תכנית הקשר הרב דורי. סבתא לאה הייתה בת 98 ו – 10 חודשים. חיה חיים מלאים, בריאים ומאושרים.

נתגעגע אליה.

שרקה רגב, בתה של סבתא לאה פישר – ישראלי, סבתא של איתמר, אשת חינוך שכיום מתנדבת בתנועת של"מ, בנוסף מנהלת את מקהלת החברים בה היא שרה. רוח החינוך וההתנדבות ממשיכים במסורת המשפחתית. בתה של שרקה, ענת, אמו של איתמר, אף היא פעילה בתנועת של"מ, ומנהלת את תכניות ההתנדבות של גימלאים בחברה למתנ"סים.