מאגר סיפורי מורשת

שמי חנה כהן נולדתי בתימן בשנת 1935

 

התגוררתי בעיר אלעודן. אמא של בעלי משה היא אחותו של אבא שלי מצד אמא. אבא שלי היה חייב לאחותו (אמא של בעלי), כסף והיא אמרה: "או שתביא את בתך חנה לבן שלי משה או שתשלם את החוב"

אבא שלי אמר: "החוב זה המוהר עבור חנה".

 

התחתנתי בגיל 12 עם משה, בן דודתי, שהיה בן 17.  טקס החינה היה בבית שלי. לבשתי תלבושת של כלה תימנייה, גרגוש על הראש וחינה העל הידיים והרגליים לפי המנהג. אחר כך הלכנו יומיים ברגל ואני רכובה על חמור לעיר מוקארה לבית החתן.

 

 

 

 כלה תימנייה בטקס חינה – ויקיפדיה

 

בבית החתן, שם עשו לי כבוד ושמח. שחטו פרה וכבש. היתה חתונה יפה מאוד. אחרי שנתיים באו לתימן אנשי הסוכנות מארץ ישראל לקחו אתנו לחאשד ושם עלינו על אווירון. שרנו משמחה: "יאלה בטייארה תח'רוג' בראגה" שפרושו: " אנו רוצים לעלות לארץ".

 

הגענו לישראל לבית ליד וגרנו באוהלים. את המבוגרים שמו בצריפים.  ממעברת בית ליד שלחו אותנו לקריית שמונה. גם שם גרנו במעברת אוהלים.  ההורים שלי  הועברו לנס ציונה ואני לקריית שמונה. אני ברחתי  מקריית שמונה, להורים שלי לנס ציונה.

 

בהמשך אני ובעלי גרנו במעברת רחובות אחר כך עברנו שוב דירה, קנינו חדר ברחוב גאולה ומאז לא עזבנו את רחוב גאולה. בגיל 16 ילדתי את הבת הראשונה.

טקס החינה: "היא טקס הנהוג בקרב עמים שונים במזרח התיכון, בצפון אפריקה, בקרן אפריקה ובהודו לפני החתונה, כטקס מעבר מחיים כיחידים לחיי זוגיות. הטקס אומץ גם על ידי חלק מיהודי עדות המזרח. בטקס מורחים חומר אדום-כתום, המופק מעלי צמח החינה (Lawsonia inermis) ‏‏‏בצורה עגולה על כפות ידי החתן והכלה כרמז לצורתו של מטבע, כברכת שפע, וכסימן למזל טוב."

 

החינה התימנית: "בעבר, מנהגי החינה בקרב העדה התימנית, התפרשו על פני שבוע שלם שלפני החתונה. כיום, נהוג גם אצל התימנים לערוך את טקס החינה בערב אחד, באירוע חגיגי."

 

"בטקס חינה תימנית עוטפת השמשית את ראש הכלה בחיתול, המסמל ברכה לפוריות, וברכה לבן זכר. לאחר מכן, היא עונדת על הכלה תכשיטים כבדים המסמלים את עול הנישואין, אך יופי התכשיטים מסמל את היופי של דרך משותפת לבעל ואשה. צמח "שדאב" נתלה על צווארה יחד עם שיני שום כסגולה נגד עין הרע."

 

מעברת בית ליד: "מעברת שבות עם או מעברת בית ליד הוקמה כמחנה עולים צפונית פרדסיה בסמוך לצומת בית ליד. בשנת 1951 הפך המחנה למעברה שהתקיימה עד 1967."

 

תשע"ה