מאגר סיפורי מורשת

בביתנו חנוכייה מיוחדת במינה.

 

קיבלתי את החנוכיה בירושה מאבי. מאז שאני זוכרת את עצמי החנוכייה הזאת הייתה בביתנו, ומעולם לא הדלקנו חנוכייה עם נרות. בחנוכייה יש מקומות לשמן. יוצקים שמן זית ופתילות מיוחדות. זה בשבילי חג החנוכה: להדליק את החנוכייה הזאת שקיבלתי בירושה מאבי, המוארת בעזרת שמן ולא בעזרת נרות.הטכניקה להדלקת החנוכייה היא כמו במנורות שמן עתיקות: שמונה "קעריות" שאותן ממלאים בשמן ואליהן מכניסים פתילה.

 

לאורך השנים אמי ואני היינו לוקחות חתיכה קטנה של צמר גפן ומדקקות אותה בצורה של שרוך באורך של כ-3 ס"מ. טובלים קצה אחד בשמן והקצה השני צריך להיות משוחרר בקצה הקערית, ולאט השמן זורם לאורך הפתילה, מגיע לקצה – ואז בערב, כשבאים להדליק את החנוכייה, מדליקים את קצה הפתילה, והאש "שותה" את כל השמן. זה לוקח זמן רב, ואם הפתילה דקה וארוכה מספיק, האש דולקת עד הבוקר. הלהבות בחנוכייה הזאת קטנות מאוד: כמו בציורים.החנוכייה עברה במשפחתו של אבי בירושה.

 

על החנוכייה חרות כיתוב המחולק לשני חלקים: חלק תחתון וחלק עליון.החלק התחתון הוא פסוק מהתפילה: "כי נר מצווה ותורה אור", שקשור בחג החנוכה. אך החלק העליון הוא המעניין יותר. באזור הכותרת של החנוכייה מופיע שם. השם הוא פנחס בן ראובן בלילי. החנוכייה הזאת במקורה יוצרה בשביל פנחס בן ראובן בלילי. בלילי הוא שם משפחתי המקורי. שמי כיום הוא אלפא אלשיך אך לפני נישואיי שמי היה בן אלי. בן אלי הוא עבירות של השם בלילי, כי כשאבי עלה לארץ, אנשים לא ידעו לבטא את השם בלילי. לאבי זה הפריע והוא עיברת אותו לבן אלי. אחיו, הדודים שלי, הלכו בעקבותיו ועיברתו גם הם את שם משפחתם לבן אלי.

 

בכיתוב מוזכרים שני שמות: פנחס, בן ראובן בלילי. שרשרת הדורות הייתה כזו: אבי נקרא חיים בלילי, אביו – אלעזר בלילי, שאיננו מוזכר על החנוכייה כי החנוכייה נוצרה לפני זמנו. אביו של אלעזר נקרא פנחס. הוא היה סבא של אבא שלי והוא מוזכר על חנוכייה. אבל מוזכר פה דור אחד קודם: בן ראובן. ראובן היה האבא של הסבא של אבא שלי.

 

פנחס בלילי היה סבא של אבא שלי ולכן אחיו הבכור של אבא שלי נקרא גם הוא פנחס. קורפו הוא אי ששייך ליוון, שם הייתה קהילה של היהודים הקורפיותים, שאליה השתייכה משפחתו של אבי. חנוכייה זו הודלקה בקורפו שנים רבות, עברה לפנחס בלילי, שהיה סבו של אבי, ומאוחר יותר, בסביבות שנת 1920, המשפחתו עברה לטריאסטה שבאיטליה עם החנוכייה ומשם עלו לישראל בשנת 1934.

 

מהרגע שנולדתי אני זוכרת את החנוכייה. מעניין לציין שבשנת 1938 סבו של אבי, פנחס בלילי, חזר לקורפו ללא החנוכייה. היא נשארה בארץ. בביקור במוזיאון ישראל מצאתי חנוכייה זהה ולצדה כיתוב "חנוכייה מקורפו שביוון מאמצע המאה ה19". במקור הכיתוב היה רק: "כי נר מצווה תורה אור", כמו שאצלנו, ואילו הכיתוב "פנחס בן ראובן בלילי" ייחודי רק לחנוכייה זאת.

 

עוד גלגול אחרון שעברה החנוכייה: לחנוכייה היה שמש אחד ולאחר מלחמת העצמאות לקחו תרמיל של כדור של רובה, חיברו אותו לחנוכייה מצד ימין. הנר שבעצם שימש כשמש והדליק גם את השמש המקורי, מונח בסופו של דבר בתרמיל.

 

החנוכייה עשויה מנחושת מעורבבת במתכות נוספות. התרמיל עשוי ממתכת שונה לגמרי. החנוכייה תישאר במשפחתנו לעולם. תעבור אליכם הנכדים ואתם תעבירו אותה לדורות הבאים.

בית הכנסת של הקהילה "היוונית" בעיר קורפו, נבנה במאה ה-19 – ויקיפדיה

 

יהדות קורפו: "ב-9 ביוני 1944 גורשו כ-1,795 מיהודי קורפו על ידי המשטרה היוונית בפקודת השלטון הנאצי. בודדים מהם הצליחו לברוח אל הכפרים ושם הוסתרו על ידי ידידים.‏ מעצרם החל בכינוסם בכיכר העיר קורפו וסגירתם במבצר המוכר בשמו "פרוריו". יהודי קורפו הוצאו באישון לילה מהמבצר ובסירות קטנות ואסדות הועברו לאתונה, ושם נכלאו בבית הסוהר העירוני, חיידרי. יחד עם יהודים ממקומות אחרים ביוון כגון רודוס, הועלו כל היהודים על רכבת סגורה אשר הגיעה אל מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו ב-30 ביוני 1944. כשני שליש מהם, גברים נשים וטף, נשלחו מיד אל תאי הגזים והמשרפות".

" 

מורה מובילת תכנית עינת רויטור

 תשע"ו