מאגר סיפורי מורשת

סבתה יונה נולדה בתימן ובהיותה בת תשע עלתה ארצה והגשימה חלום של דורות רבים לשוב לארץ הקודש.

סבתה מספרת: "מסענו החל בכאולן הכפר בו חיה משפחתנו, לאחר שהיה איום לאסלם את הילדים ובת דודי נחטפה על ידי המוסלמים. משם הלכו נשים, גברים וטף ברגל לעבר נקודת האיסוף למשאיות אשר ייקחו אותנו לעיר עדן – משם המריאו המטוסים לארץ ממחנות עולים.

סבתא יונה בצעירותה

הגענו למקום שקראו לו כדנוג ושם לא היו כבישים כלל והמשאית שלקחה אותנו נסעה על אבנים והנסיעה הייתה קשה מאוד. נזרקנו מצד לצד ואף נפגענו בידיים ולפעמים גם בראש. נסיעה זו ארכה כמעט יום שלם עד שהגענו לעדן ומשם כבר המראנו במטוס עד ארץ ישראל.

בהגיענו ארצה נקלטנו במחנות העולים בכנרת ובעין שמר ומעברות ולבסוף הגענו למושבה מגדל ובהמשך למושב גאולים. צעיר אחיי כבר נולד בבית החולים הסקוטי שבטבריה והוא הצבר הראשון במשפחתנו. כאשר באנו לארץ עדיין לא ידענו קרוא וכתוב. בעיקר הבנות היות והבנים למדו תורה ולכן הם ידעו קריאה וכתיבה ואילו הבנות לא נהגו ללמד אותן.

על כן הייתי כבר בת 8 שנים והתחלתי ללמוד מ-א, ב. עם זאת, ההתקדמות הייתה מהירה ביותר כך שהקפיצו אותנו כיתות, וכך בכל כיתה פלוס מינוס היינו מספר חודשים בלבד. באופן זה למרות הפער שהיה, סיימנו את לימודינו בגיל המקובל כמו כולם. אהבתי מאד ללמוד ולקרוא ונהגתי להסתתר ולהכין את שיעורי מתחת לשולחן בכדי שלא אאלץ להפסיק ולעזור לאחיי ואחיותיי הצעירים ממני או במטלות הבית, ואספיק להכין שיעורים.

לאחר שסיימתי את בית הספר היסודי חיפשתי המשך ללימודים והלכתי ללימודי אחיות בבית ספר באר יעקב שהיה בית ספר לאחיות בהתמחות פסיכיאטרית והתחלתי ללמוד כ-8 חודשים. אז קרה מקרה עם חולה אשר פגעה פיזית בחברתי לחדר, וכך קרה שהמקרה החריד אותי והחלטתי לעזוב את הלימודים. לא היה בי לאחר אירוע זה, כל רצון להפוך לאחות.

לאחר שעזבתי את באר יעקב חזרתי למושבת מגדל על יד טבריה, שם גרנו. לאחר מכן נישאתי לבעלי ז"ל מרדכי ציוני. מצאתי משרה בגן ילדים בעיריית נתניה שם עבדתי 37 שנים עד לפרישתי.

הזוית האישית

יונה: נהניתי  מכל יום בחברת ילדי ישראל המתוקים מדבש, הפכתי בעצמי לאם לארבעה ילדים וכיום אני סבתה גאה לנכדים יקרים אשר משביעים את נפשי בהיותם ילדים טובים ומחונכים לתפארת. אין לי מילים להודות לבורא העולם אשר זיכני לכאלה מתנות מאיתו יתברך. מודה אני על כל רגע כל כך.