מאגר סיפורי מורשת

שמי אילנה גרשטיין לשעבר צ'רנברודה. סבתא של נגה גרשטיין. אני ילידת לודג' שבפולין, נולדתי בשנת 1947.

בשנת 1957 כאשר התאפשרה העלייה מפולין, עליתי עם הוריי לארץ.  גרנו במעברה בנוף ים. שם גם למדתי בבית ספר היסודי. לאחר מכן בהרצליה בתיכון "ראשונים". את השרות הצבאי עשיתי בשריון. לאחריו רכשתי  מקצוע באורט ברמת גן. אני עובדת מעבדה רפואית. במהלך חיי למדתי באוניברסיטה הפתוחה. אני בעלת תואר ראשון במדעי החיים והשני בפילוסופיה של המדע.

בשנת 1968 התחתנתי עם זאב גרשטיין בהתחלה גרנו ברמת גן שם נולד בננו הבכור בעז. לאחר מכן עברנו להרצליה שם נולדו בנינו שי, שהוא האבא של נגה ואלון. עבדתי במעבדה בקופת חולים כללית ובבית הספר התיכון באריאל כלבורנטית.

בשנת 1973 באחת מתוכניות "מוקד" בטלוויזיה אמר משה דיין, אז שר הביטחון, שהיה רואה בעין יפה עליית משפחות והקמת יישוב מעבר לקו הירוק. למחרת התחילה בתעשייה צבאית התארגנות ורישום משפחות המעוניינות להקים יישוב מעבר לקו הירוק. יוזם הרעיון היה יוסף בר אילן. מלחמת יום הכיפור ועניינים ביטחוניים שונים דחו את ביצוע הדבר.

בשנת 1977 כאשר עלה הלכוד לשלטון התעורר מחדש רעיון העלייה לקרקע והקמת ישוב חדש. הממשלה עודדה אותו. מונה צוות הקמה של משרד השיכון שהיה אחראי לבחירת המקום ודאג לצרכים הראשוניים של התושבים.

הקמתה של אריאל

בשנת 1978 החלו על הר שומם (שנקראה בפי הערבים "הר המוות", כיון שלא גדל עליו כלום ולכן היה ריק מתושבים) עבודות תשתית לבניית היישוב. עלו טרקטורים וכלים כבדים להכשיר את השטח להקמת מבנים ארעים  שנקראו אשקוביות. הם שישמשו בהמשך למגורי המתיישבים הראשונים.

במגביל המשפחות  מעוניינות התגבשו ונקראו "גרעין תל אביב". כל משפחה עברה מבחני קבלה הן על ידי חברי הגרעין והן על ידי פסיכולוג, כדי למנוע עד כמה שאפשר נטישה בשל קשיי ההסתגלות למצב החדש והמאתגר. הגברים של המשפחות החלוצות התחילו לשמור במקום כדי למנוע חבלות.

בתאריך 17.8.1978 עלתה הקבוצה הראשונה, שמנתה ארבעים משפחות, ואכלסה את המבנים הארעיים. משרד השיכון הכריז על הקמת הישוב באופן רשמי. המתיישבים בחרו לישוב החדש את השם  "אריאל" כיון שזהו אחד משמות ירושלים.

אנחנו עלינו עם שלושה ילדים קטנים והיינו המשפחה השביעית ביישוב. עשינו זאת כי רצינו לתרום ולבנות ישוב חדש בארץ. ההתחלה לא הייתה פשוטה. הרגשנו כמו העולים במעברות. האשקובית הייתה קטנה . שלושת בנינו התגוררו בחדר אחד אנחנו בשני. הייתה פינת מטבח. לא היו מים זורמים. את החשמל סיפק גנרטור שעבד לסירוגין.  לא הייתה מכולת. שרותים רפואיים מינימליים. תחבורה ציבורית מצומצמת. הונהג שכל תושב שנסע לשפלה עם רכב עבר בתחנה המרכזית בפתח תקוה כדי לעזור לאחרים להגיע הביתה. בחורף הראשון ירדו הרבה גשמים "טבענו" בבוץ כיון שפיתוח השטח לא הושלם.

אבל למרות הקשיים, נפתח בית ספר באחד בספטמבר כמו בכל הארץ. היה ממוקם במבנה זמני- באשקוביות. הכיתות היו מאוכלסות במעט תלמידים. המורים היו מראשוני המתיישבים. האשקובית שלנו דלפה. בוקר אחד כשהתעוררנו מצאנו את הגינה של השכנים אצלנו בחדר המגורים בשל הגשם הרב שירד וסחף את האדמה. למרות הקשיים האנשים היו חדורים מוטיבציה. היה מורל גבוהה שהתבטא  בשיתוף פעולה בכל התחומים . חגגנו יחד אירועים חשובים, חתונות, בריתות חגים. יצאנו לטיולים ואפילו למדנו תקופה מסוימת ערבית ביחד. התושבים תרמו מזמנם וממרצם כדי לשפר את תנאי החיים ולתת הרגשה של אחדות. למשל נפתחה ספריה שאת ספריה תרמו התושבים והספרניות היו מתנדבות.

מבנה הקבע הראשון היה בית הספר שאותו חנך זבולון המר אז שר החינוך. למדו בו עד כיתה י"ב.

אחרי שלוש שנים קמו בתי הקבע הראשונים ואנחנו עברנו לשם. שם גם נולד בננו הרביעי דור. אנו גרים בבית הזה עד היום.

כיום אריאל היא עיר פורחת. גרים בה כ- 20,000 תושבים. יש בה בתי ספר יסודיים, חטיבה תחתונה, תיכון ואפילו אוניברסיטה. שבה עומד להבנות גם בית ספר לרפואה. לומדים בה סטודנטים מכל הדתות. הוקם קאנטרי קלאב, מרכז תרבות ועומד להיפתח קניון. זוהי עיר ככל הערים בארץ והכל בזכות אלה שהעזו לחלום והגשימו את חלומם.

הזוית האישית

סיפור זה מדגיש את המסר שאין דבר העומד בפני הרצון. כאשר אנשים מתאחדים הם יכולים לעמוד בפני כל הקשיים.  שחברה חזקה היא חברה בה אנשים תורמים איש לרעהו.