מאגר סיפורי מורשת

שמי מיכל ראובן, נולדתי בשנת 1947, בתוניסיה. עלינו לארץ בשנת 1956. אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדי רועי ומספרת לו על מורשת המשפחתית שלנו ועל עלייתנו לארץ. 

התופעה שיהודי עובר ברחוב ומוכה על ידי עוברי אורח מוסלמים לא היתה נדירה . באחד הפעמים כשהלכנו אחותי ואני ברחוב , ניגש אלינו ערבי מוסלמי וחטף אותנו לביתו. החזיק בנו מספר שעות עד שהחליט לשחרר לא הפסקנו לבכות מרוב פחד. בטוניס היהודים התחנכו בהשפעת התרבות הצרפתית וקשרו קשר תרבותי ופוליטי עם השלטון הצרפתי. מי שרצה יכול היה לקבל אזרחות צרפתית בתנאים מקלים. אולם מרבית הקהילה שמרה על מוסדותיה הרוחניים ועל יחס עמוק למסורת וליהדות. בבית דיברנו בשפה הצרפתית.

העלייה לארץ 1956

בשנת 1956 עלינו לארץ באוניה שהביאה אותנו עד העיר מרסיי בצרפת. שם המתנו במחנות, יחד עם עולים אחרים שהגיעו מארצות שונות. רישום העולה על ידי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, הכנת הניירת הדרושה, בדיקת מצבנו הבריאותי והכנת הדרכונים גרמו לעיכובים משמעותיים של מספר חודשים…

לאחר שסיימנו את כל התהליך, עלינו לארץ… יתר האחים עלו לפנינו במסגרת "עליית הנוער" וחונכו בבית ספר החקלאי "מקווה ישראל" הנמצא בעיר חולון עד היום.

בהגיענו לארץ, שיכנה אותנו הסוכנות היהודית בדירה דו משפחתית קטנה בישוב בנימינה . בילדותי אהבתי לטייל בטבע , לטפס על הרי הכרמל, לקטוף נרקיסים ורקפות שעם השנים הפכו להיות מוגנות ונאסר לקטפם. בבנימינה זורם נחל התנינים, שאליו נהגנו לצעוד ולהשתכשך במימיו הצלולים. כיום הפך לנחל אכזב שלא זורמים בו מים.

נכנסתי ללמוד בבית ספר אשכולות בבנימינה מבלי לדעת את השפה..

בטוניס קראו לי בשם צרפתי מיריי. המורה החליטה להחליף את שמי לשם ישראלי וקראה לי מיכל. שם שאני מאוד אוהבת ונושאת אותו עד היום. מיד התחברתי למספר בנות שגרו בישוב הרבה שנים ודברו עברית שוטפת. והם כמובן עזרו לי ללמוד את השפה ולהתאקלם .

הייתי טובה מאוד בספורט וידעתי לנצל זאת לטובתי.

העשרה

נחל התנינים: "נחל תנינים (בערבית: ????? ??????? – "ואדי ל-זֵרְקַא") הוא נחל איתן שתחילתו ברמות מנשה בין דליה לבין עין השופט. הנחל זורם דרום מערבה לים התיכון ונשפך לים דרומית לקיבוץ מעגן מיכאל. שם הנחל בערבית הוא נהר א-זרקא שפירושו הנחל הכחול. שמות נוספים קדומים לנחל הם נחל "תמאסיח" ו "וקרוקודילון". ויקיפדיה

 תשע"ו