מאגר סיפורי מורשת

החיים של פעם

השירות הצבאיבשירות הצבאי שירתי קרוב לבבית בגלל שאימא שלי הייתה חולה. באותו זמן פרצה מלחמת ששת הימים. היא נקראת ששת הימים כי היא התחילה ונגמרה תוך שישה ימים. אנחנו כבשנו את ירושלים, את ירושלים המזרחית והכותל ואז והתחילו כל מיני טיולים לכותל של ילדים ומבוגרים ותיירים מארצות שונות ובעצם מכל העולם.

בזמן הזה אני הרגשתי שמצד אחד היה שמחה ומצד שני הארץ התחילה להתפתח בעסקים קטנים, כל אחד התחיל להתפתח יותר למצוא את עצמו לעסקים שהיום הם שטותיים בגלל שכיום זה לא מפרנס לעמוד ברחוב ולמכור דברים. המדינה גם הייתה מאוחדת ושאני זוכרת שחזרנו קיבלו אותנו בחגיגה ובעוגה. פעם לא היה שירות לאומי היה או שאת עושה צבא או שאת לא עושה.

אהבה וחתונה

בעלי ואני גרנו בקרבת שכנות וגם היינו באותו בית- ספר. רוב הזמן היינו הולכים למועדונים לרקוד או מסיבות בבתים שהיו בן סבב של מה מרגישים והיה לנו פטיפון והיינו שמים שירים ורוקדים, בעצם ככה הכרנו. החתונה שלנו התקיימה בשנת 1970 ולא היה מספיק בגדים אז היינו מחליפים בגדים בשביל החתונה וככה הסתדרנו. לפני שנת 70, החתונות היו נעשות בחצרות של הבית ולא היו מביאים כסף אלא היו מביאים בגדים ובמקום קייטרינג באולמות המשפחות היו מבשלות וככה העלות של החתונה הייתה יותר נמוכה.

הילדות

בילדות שלי היה בית שמח אך לא עם הרבה כסף אבל היו כשהיינו מבקשים דברים אבל היו קונים לנו. היינו משפחה מסורתית. בשבתות והחגים כל מה שלא אכלנו כל השבוע אכלנו בסופי שבוע.

אבל היינו רזים ובריאים ולא ידענו מזה ללכת לרופא. בדור של היום על כל דבר קטן רופא. וגם הם לא הכי בריאים וגם סובלים מהשמנה. בזמני לא היינו יושבים כל היום בבית, היינו יוצאים החוצה וקוראים לחברים לשחק כדורגל , גולות וחמש אבנים. ובתקופת המשמשים הינו אוספים גוגואים, וגם היינו משחקים בקלאס, בקפיצה בחבל ומחבואים אבל רק למטה מתחת לבית, כי כשהיה מתחיל להחשיך ההורים שלנו היו צריכים לצאת אלינו בשביל לקרוא לנו לחזור כי לא היה טלפונים בשביל שיקראו לנו. בבית ספר היה מסדר בוקר ועשר דקות היינו מתעמלים. זה גם היה חלק מספורט .

המשפחה

בשנת-1948 ההורים שלי הגיעו ממרוקו באונייה בשם אקסודוס, דרך מרסי שבצרפת, עם אחותי שהייתה בת שנתיים. מאוחר יותר באותה שנה אני נולדתי בארץ. קיבלנו דירה ערבית בלוד. בלוד כל הבתים היו של ערבים. 

היה פעם בשבוע שוק והייתי קונה במכולת שם. אחרי כמה שנים עזבנו את לוד מכיוון שבשנת 1950 הייתה מלחמת סיני ואני אישית פחדתי ועברנו לחיפה לגור ליד המשפחה המורחבת של אבי.

גרנו ברחוב שיבת ציון בשנות ה60, ואחרי כמה חודשים פרצו המהומות בגלל שהייתה אפליה ברמת החיים בתחום העבודה בגלל שהיו אנשים עבדו 15 ימים (חצי חודש) ואנשים אחרים קיבלו לעבוד חודש מלא בגלל פרוטקציות (שוחד).

הבחירות של פעם

למעשה הבחירות של פעם מזכירות לי את הבחירות של היום, שבהן לא אומרים את האמת אלא נלחמים על להיות בשלטון והם מוכנים אפילו להתאחד עם הערבים. פעם היו משכנעים אותך להצביע להם ואם לא היינו מצביעים להם הם היו מפטרים אותנו מהעבודות שלנו וכהוכחה שאת במפלגה שלהם הם היו מכריחים אותך להסתובב אם פנקס אדום, ולמרות זאת יש אנשים שבכל זאת התעלמו מזה והצביעו לפי דעתם. עד היום יש את הפרוטקציה הזאת שאם את במפלגה שלי אני דואג לך.

החיים בלוד פעם

פעם לוד הייתה עיר קטנה. עיר עם הרבה בתים ערביים והיו אנשים מאוד טובים. אך אז התחילו למכור את הבתים ולעבור מלוד לתל אביב ואז הערבים נכנסו והפשע התחיל, סמים וכל מיני כאלה. כמה עשורים זה היה ואז בגלל יוקר המחיה ויוקר הדיור, ראש העיר לקח את לוד לידיים והחליט לבנות דירות במחירים סבירים כדי שאנשים יבאו לגור בלוד. הוא בנה הרבה שכונות יפות ואנשים באמת באו ולוד באמת השתנתה לטובה ועד היום הם ממשיכים לשנות את התדמית של לוד וזה מראה שהם רוצים ולראש העיר אכפת מהעיר שלו.

העשרה

לוד: "לוֹד‏ היא עיר במחוז המרכז בישראל, ואחת הערים העתיקות בארץ ובעולם.  באוקטובר 2009 כלל ה-World Monuments Fund, מלכ"ר שמושבו בניו יורק, את העיר העתיקה של לוד ברשימה של 93 אתרי מורשת עולמית בסיכון‏"

תשע"ה