מאגר סיפורי מורשת

נולדתי להורים חלוצים שהקימו את מושב אביגדור שנקרא בתחילה ארגון יע"ל, תקופת הילדות זכורה לי כתקופה היפה ביותר בחיי, מעולם לא השתעממתי, למרות שלא היו טלוויזיה ומחשב. היה לי סדר יום המורכב מיציאה לבי"ס, עזרה בבית ובמשק, וזמן לשחק עם חברות, לצאת לטיולים, להצגות ולסרטים בסופי שבוע.

היו לי חיים חסרי דאגות, למרות שהוטלו עלי עבודות, זה היה חלק טבעי מחיי, הרגשתי טוב שאני מועילה ועוזרת להורי. אהבתי את הקשר לבע"ח, תמיד היו לנו חתולים וכלבים ואהבתי את השדות הירוקים והשקט שבו חיינו. גדלנו שלושה אחים בבית בגודל של 50 מ"ר וכל שלושת האחים גרנו יחד בחדר אחד, אחותי ואני ישנו במיטת קומות, לא הייתה לנו פרטיות. בשנים יותר מאוחרות לקראת גיל 12 שלי הרחיבו את הבית ואחי עמוס עבר לגור בחדר נפרד.

אני זוכרת את המקרר קטן שהיה בתוכו בלוק – קרח שקירר את המוצרים. שירותים היו מחוץ לבית, את הלחם קנינו מגברת "הרבר" שעברה בעגלה וסוסה ומכרה רק לחם. את הבית היו מחממים בתנור נפט קטן שהיה ממוקם באמצע הדירה. אימא שלי בישלה על פרימוס ופתיליה שעבדו על נפט. באופן קבוע היה לנו פנס-רוח על נפט בשל הפסקות החשמל הרבות וכך היינו יושבים ומכינים שיעורים לאור הפנס.

אני נולדתי בשנות ה-50 בתקופת הצנע לאחר הקמת המדינה שרק התחילה להתפתח והיה חוסר במצרכי מזון בסיסיים כמו: ביצים, קמח, הייתה הקצבה למזון. את המזון קנו בתלושים. היות וחיינו במשק וקיבלנו פרה מהסוכנות. היה לנו חלב, ירקות גודלו בגינת ירק, ופירות נקטפו מבוסתן שהורי טיפחו ליד הבית. את הבגדים אימא שלנו הייתה תופרת או סורגת. הייתה לה מכונת סריגה, גרמנית ובלילות סרגה ותפרה. נעליים היו יקרות, היו קונים נעלים גדולות במידה אחת ושמים צמר גפן בשנה השנייה היו מוציאים את הצמר גפן ובשנה השלישית כבר היו פותחים פתח מקדימה.

הוריי עבדו קשה מאוד בניסיון לפתח משק חקלאי שמבוסס על: רפת, לול ביצים, אווזים לפיטום, אימא שלי הייתה קוצצת את הירק לאווזים במקצצה ידנית, גידלנו אפרוחים שרק בקעו מהביצה בבית אימון שהייתה בו כיפת חימום שתחתיה היו האפרוחים שגדלו והפכו לפרגיות העבירו אותם לתאי פיטום לבשר. היו לנו גם תרנגולות הטלה והייתי אוספת ביצים מגיל צעיר בכל יום אחרי הלימודים, בקיץ  עזרתי להעביר את קווי השקיה בשדה שגודל בו מזון לפרות, עזרתי לקצור תירס במגל, להעמיס  לעגלה, להוציא סלק בידיים, ועבדתי בקטיף בשדה העגבניות ומלפפונים בכל קיץ.

בתחילת שנות החמישים חליבת הפרות התבצעה בידיים. זכור לי שישבתי לצד הפרה על שרפרף קטן וחלבתי לתוך דלי, כבר היו לנו 3 פרות, את כד החלב היינו מוצאים לרחוב ומשם נאסף למחלבה המרכז המושב ואח"כ הוסע למחלבת תנובה, בחורף היה קושי לנוע במושב כי היה בוץ, עדיין לא היה כביש סלול. הניידות שלנו בגיל מאוחר יותר הייתה על אופניים. ככל שגדלתי גדלו המטלות במשק ובבית בעצם הייתי מגיעה הביתה מבית הספר היסודי והייתי עוזרת לרחוץ כלים לאסוף ביצים ולהאכיל את העגלים עם חלב וגם בחליבה אחת ביום לפחות.

עוזרת במטלות המשק השונות

בין עבודה לעבודה, היינו יוצאים ומשחקים משחקי רחוב כגון: חבל, קלאס, שוטרים וגנבים. בבית היינו משחקים ברופא ואחות, שדרן – רדיו שאני מסתתרת בתוך ארון ,ומשם משדרת חדשות, שיחקנו דמקה, פינג-פונג, ועוד. אני מאוד אהבתי ללכת לפעולות הנוער העובד. מכיתה ד' היינו יוצאים לטיולים, ובימי שישי היו ערבי ריקודים ואני מאוד אהבתי. הצריף של מוכרת הלחם הוא היה המועדון הראשון, ההורים הקפידו שנגיע עד 10 הביתה.

ביה"ס העניק לי זמן איכות, יחס טוב מהמורים, אווירה חיובית שנתנה לי בסיס להמשך חיי המקצועיים והחברתיים, ניתנה לי הזדמנות להכיר חברות וחברים ממושבים שכנים ואני בקשר איתם עד היום.

הזוית האישית

סבתא מיכל קאופמן והנכדה נעם קאופמן גם היום בוצרות ענבים בכרם

נעם קאופמן