מאגר סיפורי מורשת

גדלתי בבית ברחוב המלך ג'ורג' תל אביב.

 

אבי היה נכה ועבד בתור נהג מונית. כשנולד אחי אני הייתי בן 7, עברתי לקיבוץ שפיים. כיוון שהייתי נוהג עם חברי לזרוק פצצות מים על אוטובוסים ,שהיו להם תחנות מתחת לבניינינו, הייתי בקיבוץ בתור ילד חוץ. בקיבוץ למדתי חצי יום ועבדתי חצי יום. כך גדלתי בקיבוץ 11 שנה.

 

הקיבוץ היה על יד החוף, בילינו הרבה בים כפי שאבי אמר "הייתה לי השכלה ים תיכונית". הייתי שובב מאוד בכיתה, המורה לפיזיקה היה מתעלל בי, הוא היה עולה מרוסיה והוא היה מאוד קשוח עם התלמידים, אבל אותי הוא שנא ביותר. יום אחד דיבר הוא מילים גסות ביותר על אימי, אני באותה תקופה הייתי בן 11. הוא ראה שפתאום אני קמתי ממקומי מכיוון שרציתי לשים סוף לעלבונות שאני מרגיש בכיתה. אני הייתי הילד הכי חזק בכיתה, אבל אף פעם לא הראיתי את כוחי. המורה ידע שיש לי כוח ואכן גם אומץ. הוא ברח לכיוון הים מרוב פחד. אני  המשכתי לרדוף אחריו, בדרך תפסתי ענף (סינדה) רדפתי אחריו לאורך חצי קילומטר. כשתפסתי אותו היכתי מכה חזקה ביותר על ראשו והוא התעלף. לאחר המקרה הזה הייתה אספה. רצו להעיף או אותי מהקיבוץ או אותו. היות והיו עליו הרבה תלונות, העיפו אותו.

 

כשסיימתי את הקיבוץ עברתי לחייל הים, בהתחלה הייתי בקומנדו הימי במילואים עברתי להנדסה ימית, גשרים בים. צלחנו את התעלה. במלחמת יום כיפור נפגעתי ממוקש נדנדה (שזה אומר שמוקשים מתפוצצים בבת אחת) אבדתי את ההכרה למשך יומיים הייתי ללא מים או חמצן והרגל שלי כמעט עפה מגופי. אחד החיילים, שהיה איתי בנג"מש, שהיה גם הוא פצוע קשה, הוא סחב אותי שמונה קילומטרים עד הכביש שבו אספו אותנו לבית החולים.

 

שם ניתחו אותי. היה לי רסיס לא קטן בברך והחליפו לי ברך, המשכתי לעבוד למרות הברך הכואבת. בתחילה כנהג מונית 11 שנה, לאחר מכן התעסקתי בציוד צלילה ואחר כך הייתי אחראי על המצילים בברכת גורדון בתל אביב ובחוף בת ים, הייתי צולל בכל מיני מקומות בעולם ליד כרישים ,לויתנים, מדוזות, זהרונים, ועוד מגוון דגים מרשימים ביותר.  

 

אבא שלי התחתן לראשונה בגיל עשרים בערך, עם אישה יפה ומלאת חיים ושמה חנה. נולדה לו בת בשם אפרת וכמה שנים אחריה נולדה ילדה בשם רותי. אפרת הייתה מאוד יפה ורצו לקבל אותה להיות דוגמנית, אך היא לא אהבה את התפקיד והמשיכה ללמוד באוניברסיטה כמו אחותה רות.

 

חנה אשתו הראשונה של אבא שלי, נפטרה בגיל צעיר ביותר בגלל דום לב, מסיבה לא ידועה. אחרי כמה שנים אבא שלי, היה שחיין מצטיין ועשה צלילת פעמון. צלל בפעמון שזה כמו סוג של סיר ענק בצורת פעמון שכאשר הוא שוקע במים נישאר למעלה אוויר שהוא "תופס", ואז נישאר חמצן לבן אדם שצולל בפנים.

 

כעבור כמה שנים טובות אבא שלי הכיר את אימי היא הייתה אז מאוד צעירה ובדיוק עלתה מרוסיה בגיל 27, לארץ. היא עבדה בתור מלצרית והייתה בין השחייניות הטובות של אוקרינה בשחייה. באותה תקופה אבא שלי היה מציל והוא היה שחיין מצטיין.

 

הוא התערב עם אמא שלי שהוא משיג אותה בשחייה והוא התערב אתה על זוג משפי צלילה בין הטובות ביותר, וכובע צלילה מיוחד שהמים אפילו לא נוגעים בראש. זה כובע תוצרת בית. הם התחילו את התחרות, אמא שלי איך שהתחילה כבר הקפיצה למים שלה הייתה יותר רחוקה. כל הדרך לסיום היא עקפה אותו בחצי בריכה !

 

אבא שלי התרשם מאוד ונתן לה את מה שהגיעה לה, ומאז הוא חשב רק עליה. אמא שלי טסה לקנדה בשביל לצאת לחופשה ובאותו היום במקרה גם אבי טס לקנדה והם נפגשו שם. והתחילו לצאת. שם הם החליטו להתחתן .שם גם כן נולדתי, לאחר חודשיים הם הביאו אותי לארץ. כיום אבא שלי בן 66. אני גם שמחה שהוא מבוגר מכיוון שהוא נושא עימו המון ידע.

 

קיבוץ שפיים "הוא קיבוץ שהשתייך לקיבוץ המאוחד (לאחר מכן תק"מ והיום התנועה הקיבוצית), הוקם על ידי יוצאי רוסיה ופולין בשנת 1927.לפני קום מדינת ישראל סייעו חברי הקיבוץ לספינות המעפילים שנחתו בחוף הסמוך, ובנובמבר 1945 הטילו הבריטים מצור על הקיבוץ ועל מושב רשפון. הקיבוץ סבל מהתקפות במרד הערבי הגדול. ב-18 בספטמבר 1938 נהרגו ארבעה נוטרים חברי הקיבוץ כאשר הרכב בו נסעו עלה על מוקש ליד הקיבוץ." ( ויקיפדיה)

 

תשע"ה