מאגר סיפורי מורשת

הורי חיה וישראל מילמן שהם סבא רבא וסבתא רבתא של רועי נולדו בעיירה ידיניץ בחבל ארץ בסרביה, אזור זה נמצא בין אוקראינה לרומניה.

 

השלטון הוחלף במהלך ההיסטוריה, כשהורי נולדו בסרביה היא הייתה בשלטון רוסיה לאחר מכן השתייכה לרומניה כחלק מהסכמי השלום שלאחר מלחמת העולם הראשונה.הזיכרונות שאנחנו מתעדים נובעים מסיפורים ששמעתי מהורי, אחי משה (שנולד אף הוא בידיניץ), משיחות עם בני העיירה וממפגשים חברתיים ומשפחתיים שונים.

 

ידיניץ הייתה העיירה השניה בגודלה במחוז חוטין ומתוך אוכלוסייה של כ-11,000 נפש, מחצית האוכלוסייה הייתה יהודית ומחציתה גוים מעמים שונים: רוסים, רומנים צוענים ואחרים, בעיירה הייתה קהילה יהודית שהייתה פעילה, חיי תרבות עברית וספרות אידית פרחו.עיתונות עברית ואידית היו נפוצות והתקיימו הצגות תיאטרון אידי. נהגו לחגוג חגים עממיים ושמרו קשר חזק עם הנעשה בישראל,היו בתי כנסת וחדרים ללימוד הדרדקים. אף היו בתי ספר ותיכון כללי בהם לימדו עברית וספרות יהודית. השפה העברית הייתה נפוצה גם בחיי היום יום והוריי שלטו בה על בוריה.

 

חיי החברה היו מגוונים וכללו תנועה ציונית פעילה לבוגרים ולנוער, פעלו בה תנועות גורדוניה והחלוץ וגם הקמת סניף של השומר הצעיר. הייתה גם הכשרה חקלאית ויצאו ממנה גופים חלוציים של הכשרות וקיבוצים כמו אבוקה, מסדה וחניתה.היו פעילויות של קרן קיימת וקרן היסוד, חיי המסחר היו פעילים לשירות הקהילה היהודית וגם בקרב תושבי המקום והסביבה. היהודים סבלו מהגויים שגרו בעיירה ובכפרים שמסביב ואף מהתנכלויות של המשטרה והצבא. כלקח מהאירועים הייתה התארגנות של הגנה עצמית בה התנועות החלוציות היו המובילות.

 

אבא שלי בא מבית שעסק במסחר תבואות וגרעינים היה להם אסם ומחסן גדול בידיניץ והייתה להם תחנת קמח. אבא שלי כשהיה ילד קטן הועבר לכפר כיוון שבעיירה היו מגפות או מחלות ילדות והרבה ילדים נפטרו, כשגדל לנער חזר לבית הוריו, נכנס לתיכון ואף סיים אותו. על פי סיפורים אבי היה שובב, עליז, שותף לתעלולים ולשמחות ,כשהגיע אליו צו הקריאה לשרת בצבא שירת תקופה מסוימת וכשחזר הביתה עסק במסחר ונכנס גם הוא לפעילות בתנועה הציונית. משפחת סבי מצד אמי התגוררה אף היא בידיניץ.

 

סבי היה סוחר עמיד מכובד ומוערך, היה פעיל בחיי הקהילה, מעורב בפעילות ציונית, בקרן קיימת ונתן חסות לסניף תנועת החלוץ שהתארגן בעייריה. לקח חלק בהתארגנות הקהילה לרכישת חלקות אדמה בישראל להכין מקום ובסיס למי מבני המשפחה שיעלה לישראל.

 

חיי המשפחה הצטיינו באווירה חמה. לאמי היו חמישה אחים שלושה מהאחים עסקו בנגינה, אמי פרטה על גיטרה. מפגשים משפחתיים ואירועים חגיגיים כללו שירה ונגינה, שירים מסורתיים וחלוציים. אמי הצטיינה בלימודים בעיקר בספרות ושפות, ידעה את השפות: רומנית, רוסית, עברית, יידיש, צרפתית ולטינית.אמי אהבה לכתוב ושמרה קשר עם כל בני המשפחה שעזבו את ידיניץ ועברו לארצות אחרות.

 

בתחילת שנות ה-30 הורי עלו לארץ בהפלגה מנמל קונסטנצה לפלשתינה ונפגשו עם חברי ילדות ומכרים בחדרה. אבא שכר צריף ובו חדר גדול, פינת מקלחת ושירותים בחצר, הצריף היה מכוסה בפח גלי, הקירות היו אטומים מפני גשם ורוח ביריעות בד מצופים בשכבת זפת בצבע לבן. בימי הקיץ היה קשה ביותר, היו תולים סדינים רטובים במים לצנן את החדר.

 

אבי התחיל לעבוד כעגלון שכיר בהובלות מתחנת הרכבת למושבות השכנות והפרדסים, כמו כן עבד בעבודות מזדמנות בחקלאות בפרדסים ובשדות שבסביבה. לאחר זמן אבא השתלב בקידוח בארות בפרדסים בחדרה ובפרדס חנה כרכור, אבא נהג לשכור חמור להגיע לעבודות באזורים רחוקים, כדי לעזור בלחץ הכספי, אימא מצאה עבודה ככובסת עם עוד מספר נשים בעבודות כביסה לבגדי פועלים, כמו כן עבדה בבית אריזה באריזת תפוזים וסידור ארגזים. בית האריזה היה מרוחק ולאחר יום עבודה קשה נאלצה לדאוג לקניית אוכל ולבישולים. התקופה הייתה קשה  לא הייתה עבודה קבועה הכוח המניע להמשיך היו האמונה בחשיבות  וגודל המעשה.

 

אחי משה היה ילד בן 4, כדי שההורים יוכלו לצאת לעבוד שלחו אותו למעון ילדי עובדים למשך כל היום. אמי שמרה על הקשרים החברתיים עם יוצאי העיירה בחדרה ומחוצה לה בביקורים ואירוח, כיבוד היה כוס תה, ריבה תוצרת בית וכד'.

 

בשנות ה-30 עם התגברות העלייה נוצרו לחצים של תעסוקה והיו מתחים וסכסוכים בחיפוש פרנסה, החליטו גופים שונים: הסתדרות, בנק הפועלים, מרכז הקואופרציה להקים שכונה חדשה ועבודות ההקמה יצרו מקומות עבודה וגם תעסוקה לפועלים בחדרה. הוחלט לקרוא לשכונה נווה חיים. הוריי נרשמו להיות בין המשתכנים לשכונה החדשה.כדי להיכנס לשכונה הייתה ועדת קבלת חברים שבדקה התאמה לאוכלוסייה שהייתה מגוונת. יוצאי רומניה, פולין, גרמניה, אוסטריה וסוריה. השטח של השכונה היה בסמוך לכפר ערבי  ערב  אל פוקארה (היום נמצא שם בית חולים הלל יפה) המבנה הראשון שהוקם היה מגדל המים. לאחר מכן החלה בניית הבתים למשתכנים חדשים.השכונה בהיותה שכונה של חברי הסתדרות שמשה מוקד לפעילות חברתית של ההסתדרות בחדרה.

 

היה ועד שכונה שהחליט על כל ההחלטות שנוגעות לניהול השכונה וזכויות וחובות של התושבים . התושבים עסקו בבניית הבתים ולמדו תוך כדי הבנייה מקצועות כמו חשמל, אינסטלציה, בנייה וכו'. מגדל המים היה בן שלוש קומות קומה: ראשונה מזכירות, קומה שנייה חדר ועד, וגג המגדל היה עמדת בטחון ושמירה על השכונה. במגדל המים היה גם הסליק של השכונה .

 

בשנת 1936 הורי נכנסו לבית החדש בשכונה. הדרכים לשכונה היו דרכי עפר ודרכים חקלאיות, הרחובות לא היו סלולים והתנועה לחדרה הייתה ברגל.בחורף החול היה טובעני, אוטובוסים  לא יכלו להגיע לשכונה ולכן החליטו לסלול כבישים בשכונה וזה הביא לתעסוקה לתושבים. השכונה התרחבה, המתיישבים הראשונים בנו בית כנסת, בית ספר. אחי הבכור משה היה צריך להגיע לבית ספר בחדרה ואבי קנה חמור כדי שיוכל להגיע לבית הספר ארלוזורוב. בשכונה היה רק טלפון ציבורי אחד, אמצעי חשוב זה אפשר את הקשר היחיד עם גורמי חוץ.

 

כל משפחה הקימה משק עזר בחצר, לנו היו שתי עזים כ- 30 עופות מטילות וביתר השטח גידלנו ירקות, תות שדה ועצי פרי הדר. לצורך רכישת עזים נבחר אבי ועוד חבר לצאת לטול כרם- עיר ערבית עוינת, שם רכשו עדר עזים וחזרו איתם ברגל לנווה חיים, מסע שערך יומיים מבצע מסוכן בימים ההם. משק העזר עזר לתושבים לצורכי מזון (עופות, ירקות, פירות, ביצים, חלב וגבינות) עקב המצב הכלכלי הקשה והצורך בבניית הבתים הוקם קואופרטיב-קבוצת זיפזיף ונרכשו כ-40 גמלים איתם הביאו זיפזיף לבנייה בחדרה והסביבה.

 

אבי עבד בקבוצה מספר שנים עד שיום אחד נפגע על ידי גמל ונאלץ לפרוש ובאותו זמן הוקמה צורכנייה ואבי נבחר לנהל אותה. הצורכנייה הייתה מקום התכנסות גם לתושבים מבחוץ כולל הערבים מפוקארה נוצרו קשרים עם ערביי הסביבה.עם התחלת פינוי מחנות הצבא הבריטי מהאזור החלו להתגבר פעולות עוינות שלהערבים (גניבות מהחצרות, ירי בלילות לכיוון הבתים) והוחלט להקים יחידת נוטרים.

 

אבי היה בין הנוטרים, כמו כן הייתה שוחה לכל אורך השכונה לכיוון פוקארה והתושבים השתתפו בשמירה בלילה בנוסף ליום העבודה.למרות כל הקשיים הכלכליים הביטחוניים ובריאותיים לא ויתרו על חיי תרבות שהיו התכנסויות בצריף הציבורי. המפגשים נוצרו למסירת הודעות ועד, לפעמים תוך כדי ויכוחים סוערים ,חברים וחברות היו מופיעים בפני הקהל, בעלי כישרונות משחק, נגינה, שירה, קוסמות וכו'. 

 

אמי הייתה בין מארגני פעולות התרבות,  כתבה שירים,פיליטונים בחרוזים , כמו כן ניגנה בגיטרה.בשכונה הוקם בית קולנוע קיצי בו ערכו במשותף ערבי סדר פסח, חתונות, בר מצוות והמשפחות הכינו את כל הכיבוד והאוכל במשותף.  

 

חדרה שכונת נווה חיים (ע"ש חיים ארלוזורוב) "היא שכונה של בתים צמודי-קרקע בצפון העיר אשר נוסדה בשנת 1935 כאגודה שיתופית. לרוב בתי השכונה היו משקי עזר לעזרה בפרנסת המשפחה. מרכז השכונה היה מגדל המים, אשר שומר עד היום. בשכונה היה בית קולנוע קטן, לא-מקורה. על השכונה נכתב הספר "שכונה צומחת בחולות"‏. בו ניתן לקרוא על שנותיה של שכונת נווה חיים משנת 1935 ועד 1948 -קום המדינה".

 

תשע"ו