מאגר סיפורי מורשת

היסטוריה משפחתית

בשנת 1935, כמה שנים לפני מלחמת העולם ה-2, אבי, אברהם גיטיס, כשהיה בן 14,  הגיע עם משפחתו לקולומביה מ-Bessarabia שברומניה. הוא ומשפחתו ברחו מאירופה בגלל המצב הרע שהיה ליהודים בתקופה זו. הם הגיעו בלי כסף, למרות שאבי היה צעיר הוא נאלץ להתחיל לעבוד. הוא עבד קשה מאוד ולאחר כמה שנים בעזרת יהודים שהיו חלק מהקהילה, הצליח לפתוח עסקים משלו, כגון : חנות למכשירי חשמל. לאחר מכן פתח מפעל של רהיטים שזכה להצלחה רבה. לבסוף פתח עם אמי את אחת מסוכנויות הנסיעות הטובות שבקולומביה. בעסק זה העסיק את בני משפחתו הרחבה.

אבי היה ספורטאי, הוא אהב מאוד לרקוד ולשיר. הוא לימד אותנו לאהוב מכל הלב את המוזיקה והשחייה, כבר מגיל צעיר. הוא בילה שעות רבות בברכת השחייה ולימד אותנו לשחות עוד בטרם יכולנו ללכת באופן עצמאי. לילות רבים, לאחר ארוחת הערב אסף את הילדים בסטודיו של הבית, החל לנגן בכינור ובפסנתר ושיתף אותנו בשירה יחד איתו.

אמי סוניה, הייתה יפה, חכמה וחרוצה. מילדותה אהבה לקרוא סיפורים קלאסיים. מגיל צעיר נאלצה לוותר על לימודים בבית הספר כי היה עליה לעבוד ולסייע בכלכלת המשפחה, אך למרות זאת לא ויתרה ללמוד באופן עצמאי.

 בחתונתם

אבי אוהב המוזיקה

בשנת 1934, המצב בפולין החמיר והפך את חייהם של היהודים בסכנה גדולה. דודתה של אמי שכבר הייתה בקולומביה, שמעה את החששות והדאגות מפי סבתי, התעקשה שיצאו מפולין ויבואו לקולומביה כמה שיותר מהר. בסופו של דבר, בשנת 1938 אמי ומשפחתה ברחו מי Pulawi שבפולין, עלו על רכבת שנסעה מפולבי לוורשה ומשם לנמל "Gdynia". בנמל זה הם עלו על סירה עד ל"Le Havre" שבצרפת. משם עלו על סירה גדולה הולנדית בשם "Costa Rica". וב-8 למאי הגיעו לנמל ״ Puerto Colombia Barranquilla״ שבמדינת קולומביה.

משם היו צריכים לחצות בסירה אחרת מצפון קולומביה עד למרכז המדינה ועגנו בנהר Magdalena ומשם שטו עד הכפר ״Girardot״. מכפר זה  נסעו לבוגוטה, שהיא עירה הבירה של קולומביה. במסע המפרך הזה, אמי שרק הייתה בת 10,  נדהמה לגלות אנשים שחורים, מטעי בננות עצומים, קופים על העצים, פרחים אקזוטיים, וכל המראות הללו היו זרים לה לחלוטין, שונים  לגמרי מהתרבות שהתחנכה בפולין.

החיים בקולומביה

הוריי התחתנו בשנת 1947 וגרו בעיר קאלי שבקולומביה. בקאלי חיינו בקהילה שמונה כ-3,000 יהודים, היה בית ספר יהודי אחד , ושני בתי כנסת: אשכנזי וספרדי. רוב היהודים חיו בתנאים כלכליים טובים והתפרנסו בכבוד. הם עזרו זה לזה ולא חוו אנטישמיות . בבית הספר למדנו את השפה העברית, ההיסטוריה של היהדות, חגגנו חגים יהודיים דתיים. פעם בשנה הערים החשובות של קולומביה היו נפגשות ומפעילות אולימפיאדה ספורטיבית יהודית ושמה היה: "Macabiadas". היו קבוצות רבות בכל תחומי הספורט, בה השתתפו בנים ובנות יהודיים מכל הגילאים. אני השתתפתי בתחרויות שחייה וזכיתי בהרבה מדליות. הוריי היו גאים בי מאוד. מטרת האולימפיאדה הייתה לקשר ולחבר חברתית בין ילדי הקהילה היהודית.

בשנות ה-60 הגיעו לבית הספר שבו למדתי שליחים יהודיים מישראל, שכל מטרתם הייתה לחזק את אהבתינו לארץ ישראל והציעו לנו אפשרות ללמוד ולגור בישראל. בעקבות כך, בשנת 1965 אחי בנו הגיע לארץ כדי ללמוד בטכניון בעיר חיפה. במלחמת ״ששת הימים״, יהודים רבים מקולומביה התנדבו להילחם יחד עם צה״ל וביניהם היה אחי לאון.

החלום לעלות לישראל והגשמתו

כך נולד חלומי לגור בישראל. המכתבים שקיבלתי, התמונות, הספרים אודות מדינת ישראל הראו את הצברים היפים, הגיבורים החזקים, יפיי עיניים ירוקות וגבות עבות ושחורות, העמל הרב של הגברים הללו כדי להפוך את ארץ ישראל ממדבר שומם לאדמה טובה ופורייה שמתאימה לגידולים חקלאיים, ההתלהבות והרצון להגשים התיישבות יהודית, לקבץ ולהעלות לישראל את כל היהודים בגולה כדי לגור בבטחה ובשלום, גרמו לי לקבל את ההחלטה לעלות לארץ.

בשנת 1971 הגשמתי את חלומי אך לצערי גרתי רק לתקופה של שנתיים. כך הגורל הביא אותו למסלול שונה. בישראל התאהבתי ביהודי קולומביאני שגם עלה ארצה ולמד בטכניון. חזרנו לקולומביה כדי להתחתן, נולדו לנו שלושה ילדים ונשארנו לגור בקולומביה עם משפחתנו. במשך כל שנות חיינו בקולומביה, הייתה לנו מטרה משותפת: לעלות שוב לארץ ישראל והפעם עם ילדינו.

חלפו שנים שבמהלכן נפטרו הוריי. נעצבתי והייתה בי תחושת ריקנות וחוסר שביעות רצון. רציתי  למצוא את שורשיי. לא הייתי קולומביאנית כמו האחרות, הייתי שונה. אני יהודייה שהוריי נולדו באירופה. היו חסרים חלקים בפאזל של חיי. בעקבות כך, בשנת 2008, יחד עם 23 מבני משפחתי, נסענו לטיול שורשים בפולין כדי למצוא את הכפר ״Pulawi״ שב- "Lublin",  בו חי סבי לפני שפרצה השואה. נסענו באוטובוס וראינו כי הבית עדיין קיים ועברו 70 שנה !

היינו  במתח רב, רצינו להכנס לבית, והקשנו בדלת, פתחה לנו את הדלת אישה ששאלה מה רצוננו, סיפרנו לה שסבי היה גר בבית הזה  ובשנת 1937 ומכר להם את הבית, היא התרגשה מהמפגש ואף הראתה לנו את חוזה המכירה שבו חתם סבי דוד מילר. מאז ועד היום הם גרים שם.

מצד אחד, הייתה זו חוויה מאוד מרגשת, לראות את הבית בו גרו סבי וסבתי ושם גדלה אמי, מצד שני, הייתה המחשבה הקשה והכואבת ביותר לדעת שבכפר הזה הקימו הנאצים מחנות השמדה ליהודים, שם נרצחו המוני יהודים. ״Pulawi" הייתה המרכז המנהלתי של המחוז של ״Lublin", ובדצמבר 1939 הגירוש הראשון למחנות ההשמדה החל שם. למדנו שזה לא היה רק כפר פסטורלי, מקום עם היסטוריה יפה ועשירה בסיפורים יפים, ולמזלנו סבי הצליח להציל את משפחתו בדיוק בזמן מהזוועות של הנאצים.

לאחר הטיול המרגש הזה הרגשתי שונה. מאז ומתמיד חיי ותחושותיי התנהלו כיהודייה גאה, אהבתי את הדת שלי ואהבתי את ארץ ישראל. בעלי הרגיש כמוני וכך בשנת 2009 החלטנו שוב לעלות לישראל, יחד עם בתנו ושתי נכדותינו (נכדתנו השלישית נולדה בישראל ושמה תמר). לצערנו שני בנינו הנוספים לא עלו אתנו, הבן הבכור גר באיי קיימן עם רעיתו ושלושת ילדיו והבן השני נשאר לגור בבוגוטה עם רעיתו ושלושת בניו.

הזוית האישית

כיום אנו גרים בתל אביב, שמחים ומאושרים שהגענו למחוז חפצנו, אנו יהודים גאים, שגרים במדינה עצמאית ויהודית. ומאחלת לכל עם ישראל שנחיה בשלום ובשלווה ללא מלחמות ובביטחון מלא ותמיד נזכור: כי ״עם ישראל חי״ !!