מאגר סיפורי מורשת

שמי מונרה שקריה, נולדתי בשנת 1940 בעיראק בעיר מוסה. הינו בעיר נביחום במשך שבוע ימים.

בחג השבועות היתה לנו שם שכנה בשם מונרה ואמא שלי אהבה את השם אז קראו לי ככה. בערבית פירוש השם זה אור.

היה לנו בעיר רבינחום נהר מים הגשר היה גדול.

בעיראק היו שכנים גם ערבים. הייתי בבית ספר יהודי שנה אחת ואחרי זה עלינו לארץ ישראל בעליה של 1950 בגלל שהערבים היו מציקים לנו ובנוסף תמיד רצינו לעלות לארץ ישראל .

בבית אמא בישלה, ותמיד אני עזרתי לה. בשנת 1957היא היתה מאוד חולה, נפטרה צעירה כי היא סבלה מכליות.

להורים קרואו דוד וזריפה. אבא היה צורף זהב והייתה לו חנות בעיראק הוא ואחים שלי היו צורפים זה היה הפרנסה שלהם. אמא הייתה עקרת בית.

היו לובשים ארוך, וצנוע. לבשנו בגדים יפים. קנו בדים ותפרו.

כשבאנו לארץ לא היה אוכל. אחים שלי עבדו בפרדס תפוזים ועבדו בבניין בהתחלה 4 חודשים אחרי שהסתדרנו אח שלי עבד באתא ואח שני עסק באדמות ומכר בעירק גרנו בשכונה יהודית כולם יהודים היו רק שתי בתים של  ערבים היו מכינים חיטה ומוכרים לנו.

בשעות הפנאי היינו מטיילים בארץ ישראל. הינו מביאים סרטים ובעיר היה אמפי ובו ראינו את הסרטים של פרדיאט עטרש.

בבית ספר בעירק למדנו ערבית ועברית וקצת תורה. הייתה תלבושת אחידה צהוב כחול.

אמא שלי הייתה עושה קישואים ממולאים וקובה.

בעירק אחים שלי היו בתנועות נוער. בתקופה שבה רצו להרוג את היהודים היה על אח שלי כל הזמן נשק והוא שמר שלא יקרה לנו משהו. הינו מאזינים למוזיקה ערבית לילה מורט.

כך הכרתי את בעלי:

קוראים לו בנימין ובחוץ לארץ היינו שכנים. אח שלו הגדול היה מתפלל עם אח שלי וכשבאנו לארץ רצו להכיר לי אותו, כי אמרו "משפחת ציפרה משפחה טובה". הכרנו כשאני הייתי בגיל 17 וחצי והוא בן 20. היינו חברים 3 חודשים ולאחר מכן התחתנו. יש לנו עכשיו שמונה ילדים, יש לי 45 נכדים ו- 15 נינים כמעט כולם גרים בארץ חוץ משתיים שגרות בחוץ לארץ.