מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במרוקו בשנת- 1955. עד גיל שבע הייתי במרוקו.

ילדותי זכורה לי כילדות יפה, טובה ורגועה.

אבי עבד במפעל לתבלינים ואימי הייתה עקרת- בית.

היה לנו בית גדול בן- שלוש קומות, מרוהט בטוב טעם ונחשבנו לעשירים גדולים.

חיינו בשכונה מאוד ענייה, כך שעושרנו עוד יותר בלט אל מול השכונה הענייה.

אחיותיי ואני למדנו בבית- הספר בית- יעקב "אליאנס" ושהותנו שם עלתה הון תועפות, אבל אבי רצה שנקבל רק חינוך חרדי.

חיינו עם הערבים בשלום, הם השתתפו בשמחותינו ואנו השתתפנו בשמחותיהם.

המלך שהיה באותה תקופה במרוקו, היה המלך חוסיין, שכיבד מאוד את היהודים ואהב אותם.

רוב משפחתנו המורחבת  כבר הייתה וחייה בארץ- ישראל.

הורי החליטו, לאחר התלבטויות רבות, שהגיע הזמן לעלות לארץ אבותינו ולנשק את עפרה של ארץ הקודש.

אבי מכר את רכושו וקנה כרטיסים לאנייה.

הפלגנו באנייה במשך שבוע, אך כלל לא הרגשנו שאנו מפליגים, האנייה הייתה ממש כמו בית. כלום לא היה חסר באנייה, כל מה שהיינו צריכים היה בה.

מקרה שזכור לי במיוחד באנייה היה כאשר ישבתי עם עוד כמה ילדים על אבן עגולה ממש בקצה האנייה והורדנו את רגלינו מחוץ לאנייה. לפתע נפלה לי נעל הגומי הוורודה שלי. אני זוכרת שבכיתי המון זמן, משום שלא רציתי ללכת בלי נעלי הגומי שלי. אחותי ששמה- לב לצערי, הביאה לי מידי פעם את הנעליים שלה.

החיים במרוקו היו שונים מהחיים כאן בארץ.

מעשירים גדולים נהפכנו לעניים, אשר בקושי יש להם מה לאכול.

כשאבי נפטר, אחי הגדול, משה, עזב את ישיבת פורת- יוסף כדי לעבוד ולהביא כסף לאימי.

בשלב כלשהו, שלחה אימי את אחיותיי ואותי לפנימיה, שבה היו תנאים יותר טובים עבורנו. היינו החרדיות היחידות באזור כולו והדבר הזה היה לנו קשה מאוד.

אני מרגישה שעמדנו בניסיון ובזכות אנשים טובים שטיפלו בנו ואספו אותנו לפנימיה-  זכינו להקים בתים חרדיים לתפארת.

 

ישיבת פורת יוסף היא ישיבה אשר נחשבת ל"ספינת הדגל" של עולם הישיבות החרדי- ספרדי.  הישיבה הוקמה בשנת 1923 ברובע היהודי בירושלים (ויקיפדיה)

 

תשע"ו   2016