מאגר סיפורי מורשת

שמי דינה סטרלינג, עליתי לארץ ממצרים בשנת 1957 יחד עם הורי ואחי חיים. בהתחלה גרנו בזיכרון יעקב כחצי שנה, שם הייתה לנו משפחה. אחרי חצי שנה עברנו לירושלים למעברה "בבית מזמיל" כי אבא שלי מצא עבודה בתור צורף למשך שנתיים.

מעברה היא שכונה שהוקמה באמצעים מאד פשוטים ומהירים כדי לאכלס את כל העולים החדשים שבאו מכל העולם. היו שם הרבה פולניים, רומניים, רוסים, מרוקאים, מצרים ועוד…

המעברה נראתה כך: היה רחוב ראשי לא מרוצף ומשני צדדיו היו צריפים מחומר הנקרא אסבסט, הייתה מכולת אחת, לא הייתה תחבורה ציבורית והכל היה מלא בוץ. היו כ- 1000 צריפים, השכונה הייתה בתוך ואדי וכדי למצוא תחבורה ציבורית היו צריכים לעלות את ההר.

הדירה שלנו הייתה ממש ממש קטנה כמו חצי סלון של בית היום. היו שני חדרי שינה מאד קטנים ומן פינת בישול מאד קטנה. עבור הוריי תנאי החיים היו מאד קשים כי הצריף היה מאד קטן ומסביבו מלא בוץ. לא היה לנו חשמל והדלקנו בערב פתיליות, לא היו לנו מים חמים ובישלנו על פתיליה. השוק היה מאד רחוק ואמא שלי רצתה לנסוע לאוסטרליה, שם היתה כל משפחתה.

הזיכרון הכי גדול שלי הוא החופש שהיה לכל הילדים להסתובב בשכונה ולהכיר חברים חדשים – היה מאד כיף. החברים שלי היו עולים חדשים כמוני מארצות שונות, מהר מאד דיברנו כולנו בעברית. היו לי הרבה חברים פולנים והורי ידעו יידיש, צרפתית וגם ערבית כך שהם יכלו לתקשר עם כל העולים החדשים. שיחקנו עם כל הילדים ושמענו המון שפות חדשות, והתחלתי להבין פולנית. בנינו עגלות משחק ונסענו במורד ההר, שיחקנו ברופא וחולה ושחקנו הרבה בחבל. הבנות שחקו בדומינו, בשחמט ובדמקה. היו המון שפות, כל משפחה דיברה את השפה שלה וכל אחד התלבש בבגדים שלו. אני זוכרת שקנו לי מגפיים גדולים וקפצתי בתוך שלוליות.

בזמני הפנוי, מעבר לכך ששיחקתי עם החברות שלי, גידלתי ירקות בגינה מסביב לבית, גידלתי אפרוחים ואח שלי היה בונה מן עגלות כדי להשתעשע איתן ברחוב ולהתגלגל. לא היה לנו חשמל, בלילה הדלקנו פנסי אש עם זכוכית. אני חושבת שאכלנו בעיקר תפוחי אדמה וקצת ירקות, הרבה לחם עם מרגרינה וריבה. פעם בשבוע אכלנו עוף. כשהיינו הולכים למכולת, קנינו ממתק קטן.

התקלחנו פעם בשבוע, ביום חמישי או שישי לקראת שבת. לא היו לנו מים חמים, היו פיילות ענקיות (מעין סיר גדול) קנינו פתיליות ומילאנו את הפיילה במים והפתיליות היו מחממות את המים. חיכינו שעות עד שהמים יתחממו וכשהמים היו חמים הייתי נכנסת לתוך הפיילה. היה לנו רק סבון אחד שאיתו התקלחנו והשיער שלי היה מאד מסריח בגלל הסבון הזה. אח שלי ואני התקלחנו באותם מים, ככה היינו מתקלחים.

בבית הספר למדנו שתי כיתות בכיתה אחת (דו גילי). למדתי על כל החגים בארץ וחגגנו אותם והיה מאד כיף. על חגי ישראל לא ידעתי כלום קודם, לימדו אותנו המון שירים בעברית, לקרוא ולכתוב בעברית. היה מצחיק שכל הילדים באו עם בגדים מארץ המוצא שלהם ולא קנינו בגדים חדשים. דברנו  המון שפות חדשות ועל ההרים מסביב גדלו המון רקפות וכלניות והיינו קוטפים זרים ענקיים, שמים בצנצנות, את הצנצנות שמנו בתוך הצריף וזה היה מקשט מאד את הצריף העלוב. מאד נהניתי לעשות את זה בשבתות.

להורים שלי היה מאד מאד קשה כי התנאים במעברה היו קשים. אבא שלי עבד מאד קשה בשביל להתפרנס בגלל התנאים של חוסר חשמל וחוסר מים. כל המשפחה של אמא שלי גרה באוסטרליה והיא מאד התגעגעה אליהם ורצתה לנסוע אליהם.

אבא שלי קם מוקדם כל בוקר, היה עולה את כל ההר בשביל להגיע לאוטובוס והייתה לו נסיעה של שעה. הוא עבד ליד החומות של העיר העתיקה, הוא היה צורף ואמא שלי לא עבדה.

אחד הסיפורים שאני זוכרת הוא כשההורים שלי עלו ממצרים, אבא שלי נולד בארץ והייתה לו משפחה בארץ. המשפחה של אמא שלי נסעה כולה ממצרים לאוסטרליה ורק אנחנו עלינו לארץ. בתוך הצריף שלנו בלילה שמענו המון ויכוחים בין הורי לאמי. היה קשה בארץ והיא רצתה להגר לאוסטרליה, למשפחה שלה ואילו אבי רצה להישאר בארץ כי הוא נולד פה. הויכוחים האלו היו בתוך הצריף בלילה כשאני ואח שלי הלכנו לישון יום אחד כשטיילנו כולנו ברחוב אמא שלי העלתה שוב את הרצון שלה לנסוע לאוסטרליה, אחי חיים שמע את זה ואמר להורי: אתם תסעו לאוסטרליה ודינה ואני נלך לקיבוץ ונשאר בו. אמא שלי שאלה אותו למה והוא אמר: בארץ אני יכול להיות אדם חשוב כמו בן גוריון ואילו באוסטרליה אני אהיה שום דבר, מהרגע הזה אמא שלי החליטה בנחישות שאנחנו נשארים בארץ ולא משנה כמה קשה יהיה, הארץ הייתה בשבילה אהבה גדולה.

הזוית האישית

סבתא דינה מספרת לעמית את הסיפור המשפחתי של הוריה סבא רבא וסבתא רבתא.