מאגר סיפורי מורשת

 

החיים היו נוחים, כפי זכור לי, עד גיל ארבע וחצי. ביום אחד הודיעו לנו שמאחר וקמה מדינת ישראל כל יהודים שחיים בעירק חובה עליהם להירשם בבית הכנסת בכדי לעלות לארץ. כמובן שכל היהודים שמחו ולשמחתם לא היה גבול. בלי שום מחשבה או היסוס מלאנו אחר ההוראה לגשת לבית הכנסת הגדול ולהירשם לעליה לארץ ישראל. בדיעבד הבנו שהרשמה זו היתה לה מטרה לנשל מרכושם את כל היהודים שחיו בעירק. 

לאחר שנחתנו ב"שער העלייה" החליטו לפזר אותנו בכל הישובים והערים בארץ. למזלנו, את משפחתי שלחו לאיזור המרכז למעברת חיריה, על שם המזבלה הגדולה שהיתה קרובה מאד לאוהלים, וכיום הוא על-שם אריק שרון. במעברה החיים היו קשים מאד אבל שמחים. שמחנו על שהגענו לארץ קודש הקודשים, על כך שלאחר אלפיים שנה התמזל מזלנו ובדור הזה קיבלנו את הזכות לחזור לארץ אבותינו אברהם יצחק ויעקב. זה מה שהחזיק אותנו ונתן לנו כוח לשרוד בתנאים הקשים במעברה: באוהל הסיירים שעשוי בד עם מוט באמצע, עם מיטות מברזל ומזרונים מקש. כל זה למשפחה של 10 ילדים, כל שלושה ילדים במיטה אחת. כדי לשתות מים או להתרחץ היה צריך לגשת לברזיה במרחק של 30 דקות ולסחוב מים בדליים מפח. תפקיד זה הוטל על הילדים כי להורים היתה מטלה קשה לדאוג לאוכל שהיה חסר בתקופה בארץ. לא אשכח את הסיוט שלי: לסחוב דלי יותר גדול ממני בשמש למרחק של כ- 30 דקות, מספר פעמים ביום.