מאגר סיפורי מורשת

השירות בצבא:

התגייסתי בשנת 1975 וסיימתי ב-1977 ושרתי בסיני בחיל התותחנים.

כשהייתי בצבא פעם בחודש היה לנו יצאה הביתה לשבוע ואז היינו חוזרים לעוד חודש.

ביום שישי, יום היציאה הביתה, לאחר חודש בסיניי, הגיעו האוטובוסים להוציא את החיילים מסיניי, אולם פתאום הוכרזה כוננות, נתבקשנו להישאר בבסיס ושלחו את האוטובוסים ריקים לארץ. אחרי כמה שעות הודיעו לנו:"אתם יכולים לצאת" ולכן נאלצנו לצאת בטרמפים. הגענו לטרמפיאדה היינו שם 40 חיילים מחכים לטרמפ. ובא אוטו שהיה בו מקום אחד בלבד, כל אחד מהחיילים רצה לעלות אבל אני עמדתי בצד כי לא ידעתי טוב עברית. למזלי הנהג שאל כל אחד לאן הוא צריך להגיע בסוף הוא קרא לי ואמר:" אתה!, חייל לאן אתה צריך?" אני אמרתי:"לרמלה" וזה היה מזל כי גם הוא היה צריך לרמלה אז נסעתי איתו.

משנת 77 עד שנת 89 עשיתי מלואים.  בשנת 82 פרצה מלחמת שלום הגליל. כל חיילי היחידה שלי היו במילואים בעזה. ואותי דחו לחודש שלם כי רצו אותי בעבודה ואחרי יומיים פרצה מלחמה ,באו חיילים לבית שלי לקחת אותי אבל לא הייתי בבית ולא שמו לי צו גיוס.

חזרתי לעבודה ואחרי חודש קיבלתי צו למילואים, שמעתי את הסיפור על המלחמה שהגיעו נהגים חדשים ונסעו שם בלי אורות ואחד מהם התהפך עם הטנק, בגלל שהוא היה בלי ניסיון. אחרי חודש אני הלכתי הביתה למרות שכל מפקדי הצוות רצו שאני אהיה הנהג, מכיוון שאני הייתי עם הכי הרבה ניסיון.

בהמשך הייתי במילואים והתפקיד שלי היה להזיז את הטנק הצידה לאחר שירו עליו טיל על מנת שלא ירו בו חזרה. הייתי לבדי. הטנקים היו ישנים מאוד והנהגים החדשים לא ידעו איך להניע אותם והיו נתקעים באמצע הנסיעה. כשהיינו צריכים להגיע לעמדה הייתי מגיע שלוש-ארבע שעות לפני כולם.

בזמן המלחמה היה לבת שלי יום הולדת, אז המפקד שחרר אותי הביתה. לקחתי טרמפ עם קצין על משאית שמובילה דלק והקצין פחד לעלות, אבל בסוף עלה. הוא ירד באמצע וכשהוא ירד הוא ספר למה הוא מפחד. במלחמת יום הכיפורים ישבו על מכלי דלק ואחד החיילים ירה על המכלים והם התפוצצו וכל החיילים נשרפו.

במלחמת המפרץ אני עבדתי כרגיל אבל גם שמתי את הציוד הנדרש בכל טנק שיוצא לקרב. בזמן השירות הצבאי הכרתי את חנה שהיתה חברה של בת דודתי, כשהייתי בשירות הצבאי אני וחנה התחתנו ועד סוף השירות שירתי בסיניי סיימתי את הצבא והתחלתי לעבוד בתור עובד צה"ל

במהלך השנים נולדו לנו שלושה ילדים, שתי בנות ובן, וקוראים להם כרמית, שרית ושוקי.  אחרי זה התחלתי ללמוד אחרי 12 שנות לימוד וגם שלושת ילדי סיימו את התואר הראשון. גרתי 40 שנה ברמלה ולפני שנתיים בלבד עברנו ליבנה בגלל שכל ילדי גרים ביבנה.

הזוית האישית

תמיד למדתי ממנו משהו הוא כמו סבא בשבילי היא כמו נכדה בשבילי אם הייתה לי אפשרות הייתי נשאר איתה …