מאגר סיפורי מורשת

אני לא זוכרת את עצמי בלי חיית מחמד, לפחות אחת בבית.

בבית בפולין החיה האהובה שליוותה אותי שנים היה כלב שעיר ולבן עם שיער ארוך ונראה כמו כדור שלג קטן, שנקרא פפיק. אני זוכרת עוד כמה כלבים שהיו לנו בפולין, האחד ברק, והשנייה מושקה כמובן שהיו עוד אחרים שאינני זוכרת, אבל את פפיק אזכור לעד. פפיק ליווה אותי עד גיל 10 שזה הגיל בו עזבנו את פולין ועלינו לארץ ישראל. השארנו את פפיק בידי חברים טובים של ההורים בפולין.

 

בתחנה הראשונה שאליה הגענו גרנו במשך חצי שנה ללא חיות מחמד כי זה היה שיכון זמני. באותו זמן פינקתי חיות של אחרים. כשההורים שלי קנו משק בשדה ורבורג כמובן שגם הגיעו גורים של כלבים, חתולים שתמיד זכו ליחס אוהב, מפנק ומטפח. אמא שלי הייתה מבשלת להם את האוכל, וכדי שהתפריט לא ישעמם להם היא גיוונה להם בתוספת בצל מטוגן שהוסיפה לאוכל, לחם עם חמאה וגבינה, חלב….. היא קראה לחלב "חלבינקו".

                                                                   

                                                                        שדה ורבורג

 

 

בגיל 17 קיבלתי מהחבר שלי דני (היום בעלי) חתולה ענקית, פרוותית ומאוד מפונקת מקיבוץ גינוסר, הוא הביא לי אותה. קיטי קראו לה, היא אהבה לישון איתי ועם אחותי בינה באותה המיטה, לרוב היא ישנה לילה שלם אבל לפעמים הייתה מעירה אותי כדי לצאת באמצע הלילה.

 

קיטי אכלה רק דגים מים כינרת, אלו דגים קטנים שכאשר חותכים להם את הראש כל הפנים יוצא והיא נהנתה מדג נקי. היות ובאותם זמנים לא היו דגים כאלה בכפר סבא או רעננה, אבא שלי בנסיעה השבועית לתל אביב היה צריך לקנות בשוק הכרמל דגים מהכנרת עבור קיטי. אם היא לא קיבלה את הדגים היא הייתה מתנפלת על הרגליים.

אחד הרגעים המרגשים איתה הייתה ההמלטה הראשונה שלה. כל הלילה היא שכבה על יד המיטה ואני הייתי צריכה להחזיק לה את הרגליים ולעזור לה להמליט. (מאז אני חושבת שתהליך של לידה הוא תהליך קסום). היא המליטה שני גורים (חתול וחתולה ששמם היה פלוסי ולולו) איתם עברתי לביתי לאחר החתונה והם החליטו לישון ביני ובין בעלי. כמובן שזה לא מצא חן בעיני דני והוא לא הרשה להם להיכנס למיטה.

 

החיה השנייה הייתה כלב זאב ששמו היה בוגו כלב חכם, טוב לב ושומר מסור למשל, הוא רכב על אופנוע או טרקטור, ועזר לנו במשק. כל מי שהיה מגיע לביקור היה זוכה לליווי, הוא היה תופס את פרק כף היד של כל מי שביקר אצלנו ומוביל אותו לדלת, שמר על הילדים ופעם הוא מצא את אבא של נטע שהלך לאיבוד. אהבתי אותו, ולא השארתי אותו אף פעם לבד. פעם נסענו להתארח עם כל החברים שלנו בבית חברים ביום כיפור והתנאי שלי היה שאני לוקחת איתי את בוגו.

 

מאז היו לי הרבה כלבים, חתולים ותוכי מדבר. השיא היה חמישה כלבים, שלושה חתולים ותוכי (לאונרדו) בו זמנית בבית. טירוף מוחלט!!! התוכי הצטרף אל משפחתנו לאחר ביקור בגרמניה, שם פגשנו אצל חברים תוכי מדבר וממש התאהבנו, רק מה תוכי כזה עולה הרבה כסף. כמובן שחזרנו סיפרנו לשני ילדינו באותו זמן הילה ורון (אבא של נטע) והם ממש רצו שנקנה אחד כזה. דני הוזמן לעבוד בטיול בחו"ל וכאשר חזר רון נסע אתו למשרד הנסיעות ושם דני קיבל תשלום. רון מיד נזכר בתוכי ואמר "אבא יש לנו כסף לקנות תוכי" וכך היה. הם חזרו הביתה עם לאונרדו.

 

לאונרדו למד מהר לדבר ויצר קשר אהבה מיוחד איתי. הוא קרא לי בקול שלי ועשה קולות של נשיקות ואמר לי בלי סוף I love you. לאונרדו העדיף אנשים בהירי שיער והיה כמו בן משפחה נוסף שעשה המון נזקים. בכל פעם שהיה אסור לו משהו היה הולך אחורה ואומר "אסור, אסור…". אי אפשר היה לכעוס עליו גם אם גרם לקצר בבית או כרסם את הטפטים, משקופים מעץ ועוד… לאונרדו חי אתנו 21 שנה.

כשליבנת אימא של נטע הייתה בהריון עם אחיה הגדול ירדן נכנסה יום אחד אלינו הביתה ולאונרדו שהיה חופשי ניסה לעוף ולשבת על הכתף שלה. זו הייתה עונה חמה וליבנת לבשה שמלה עם כתפיות, היא מאוד לא רצתה שינחת על הכתף עם הציפורנים הארוכות שלו ולכן התכופפה ולאונרדו התנגש בדלת יציאה, ההתנגשות השמיעה רעש וליבנת המודאגת פתחה להציץ מה קרה. לאונרדו פרס כנפיים ועף ולא חזר עוד. כנראה שהוא קיבל שוק ונבהל כי היו עוד פעמיים שהוא ברח לנו וכן מצאנו אותו. על לאונרדו בלבד אפשר לכתוב ספר יש כל כך הרבה סיפורים עליו.

 

שנים אחר כך קיבלתי תוכי "בהשאלה", תוכי שגדל בטבריה ו"אימא שלו" באותה תקופה הייתה בארצות הברית והייתה צריכה משפחה אומנת, הסכמתי לקבל את ג'קו וכמובן שהתאהבתי בו למרות שהוא היה אנטיפט. הוא היה אצלנו מספר שנים עם כל הצלילים שהוא הביא מטבריה כמו צלצול טלפון, כמו רעש משאיות שנוסעות שם.

 

היו לנו עוד הרבה כלבים וחתולים שלא הזכרתי את שמם, דני תמיד העדיף כלבי זאב ואני אספתי את הנעזבים. הבית שלנו תמיד היה פתוח לאורחים שלנו ושל שלושת הילדים שלי, תמיד היה מקום לאורחים עם כל אוכלוסיית החיות בבית.

 

אהבתי לחיות עברה בתורשה לילדים שלי בעיקר לבתי הילה. הילה חלמה על סוסים מגיל צעיר ואת החלום יישמה לפני כמה שנים בלבד. אבל עד אז כל חתול זנוח ברחוב, כלב משוטט, ציפור פצועה, למעשה כל חיה מסכנה מצאה אצלה מקום בלב ובית. היום היא מגדלת: שני סוסים, 4 כלבים, 4 חתולים בבית ועוד חתולי חוץ, ולול תרנגולות.

 

את המקום בלב לחיות קשה מאוד למלא אצלנו. כשאני מפנקת, מלטפת חיה יש חלק שנמס בתוכי, קשה ממש להסביר אך התחושה לא דומה לשום דבר אחר. אני מאוד אוהבת את הילדים שלי, את הנכדים שלי ואהבתי מאוד את ההורים וכמובן את בעלי דני וזו תחושה מאוד ממלאת את הלב אך לא דומה לתחושה של אהבה לחיית המחמד.

 

היום יש לי שני כלבים בלבד ששמם שלג וסמיילי. שלג הגיע אלינו בגיל ארבעה חודשים לפני כ-8 שנים, וסמיילי לאחר שאיבדנו את ג'סי שהגיע אלינו במלחמת המפרץ, הבת שלי דאגה להעביר אליי. סמיילי כלבה מאוד חביבה ומבוגרת כבר, רק לא סובלת חתולים!!! שלג סובל ממצבי רוח וזקוק לטיפול פסיכולוגי, ועם זה אני נמסה שאני מלטפת אותו. המחויבות לטיול בוקר, לדאוג שיש תמיד מים בשבילם, לתת להם אוכל בשעה קבועה (כי הם מחכים), הסירוק והטיפול הם גמול קטן לעומת מה שהחיה מעניקה ללא מילים.

 

תשע"ו   2016