מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בקזבלנקה שבמרוקו לאבא יוסף ואימא אסתר, הילדה הקטנה במשפחה בת תשעה אחים. באותה התקופה היה עוני רב, אז כל האחים היו צריכים לעזור לכלכל את הבית – שתי אחיותיי עבדו בסריגה ומכרו את העבודות שלהן, אחי הגדול עבד בבית חרושת של סבון ושאר האחים היו חייטים. אני עדיין הייתי קטנה ולכן לא עבדתי.

היה לנו קשר טוב עם שכנינו הערבים. הייתה לנו אפילו עוזרת ערבייה, שהייתה מסרקת אותנו, מוציאה לנו את הכינים, מנקה את הבית וכו'…

יש סיפור אחד מיוחד שאני זוכרת היטב. כשהייתי בת שלוש שנים וחצי ישבתי על סף הדלת בחוץ והייתי מחכה לחלבן שיביא את החלב, כשלפתע עברה ערבייה וחטפה אותי, לקחה אותי ועלתה על אוטובוס. אני צרחתי ובכיתי אבל היא לא שיחררה. אימא יצאה לחפש אותי ולא מצאה אותי, היא התחילה לבכות ולצרוח ולא הבינה לאן יכולתי להיעלם. היא לא תיארה לעצמה שהערבים, שהיינו בקשר כל כך טוב איתם, יעשו דבר כזה. בינתיים באוטובוס הערבייה לקחה לי את התכשיטים והשאירה אותי רק עם הבגדים.

יהודייה אחת באוטובוס הרגישה שמשהו פה מוזר. היא פנתה לערבייה ושאלה: "למה התינוקת בוכה?" והערבייה ענתה: "היא כל הזמן בוכה ככה". יהודייה אחרת אמרה שהיא מזהה אותי ושאני לא הבת של הערבייה, אבל הערבייה נשבעה לה שאני הבת שלה. ואז היהודייה נזכרה מאיפה היא מזהה אותי – היא ביקרה כמה ימים קודם בביתם של הוריי וראתה אותי שם. לערבייה לא היה מה לענות.

ברגע שהאוטובוס עצר היהודייה לקחת אותי מידיה של הערבייה, והביאה אותי לביתה של אחותי שהיתה קליינטית שלה. אחותי התרגשה ובכתה, ומיד הביאה אותי חזרה לבית הוריי.

כשגדלתי, הבנתי איזה נס עצום היה לי. רק אז נודע לי שבאותה תקופה היו ערבים שהיו חוטפים ילדים יהודים כדי לטחון אותם לבשר ולאכול. אני מודה להקב"ה כל יום על שהציל אותי מהערבייה.

הזוית האישית

הראל דרי, אגם ביטון, תהל בוחבוט שמעו את סיפורה של כרמלה ותיעדו אותו.