מאגר סיפורי מורשת

שמי נחמה קוראים לי בשם זה, כי נולדתי בימים של בין המיצרים, בימים בהם עם ישראל מתאבל על חורבן בית המקדש. בימים אלו אנו מצפים לנחמה ולישועה.

נולדתי בירושלים וגדלתי בשכונת "מאה שערים". אני זוכרת אותה כשכונה מיוחדת ומלאת חיים וחוויות. הקשר בין תושבי השכונה היה כמו של בני משפחה ממש, עם הרבה עזרה הדדית ותמיד, בעת שמחה או חלילה בעת צער. זאת למרות שהאנשים שגרו בה היו כל כך שונים. חרדים, דתיים, ומודרניים. כולם חיו באחדות עם עזרה הדדית, זה מיוחד ומדהים.

בימות החורף כשהשמש הירושלמית הייתה זורחת ומחממת, היו השכנות יוצאות מחוץ לשער "מאה שערים" מתחממות בשמש, ותוך כדי פיטפוט הן היו סורגות, מתקנות חורים בגרביים, מסדרות מכפלות בבגד ומתקנות כפתורים שנשרו מהבגד. אנחנו הילדות היינו משחקות סביבן ומשתובבות.

לכל שכנה היה "יום כביסה" מסויים וקבוע בשבוע, כדי שביום זה היא תוכל להשתמש לתליית הכבסים, בחבלים המשותפים למספר שכנים.

בכל אירוע של שמחה כל השכנים נטלו חלק בבישולים ובאפיה. אני זוכרת את חגיגת ה"בר מצווה" של אחי, "אולם הגברים" היה אצל השכנים ו"אולם הנשים" היה בבתינו. אני זוכרת גם, ששבוע לפני האירוע התאספו השכנות במאפיה השכונתית, היה שם תנור גדול אחד, שבו אפו כל נשות השכונה את דברי המאפה שלהם. כולם הגיעו לאפות עבור אירוע ה"בר מצווה". כל אחת הכינה שם סוג שונה ומיוחד של עוגיות וכולן היו טעימות מאוד.

גם אמי הייתה חלק משכונת מאה שערים מלאת החסד. בימות החורף הקרים והגשומים הייתה אמי מבקרת את הרוכלים בשוק מאה שערים שהיה מול ביתנו ומביאה לכל אחד כוס תה בכדי לחממו. יום אחד היה זה יום גשום וקר, חזרתי הביתה מבית הספר ולא מצאתי את אמי בבית (בדרך כלל אמי הייתה משתדלת להיות בבית כשאנחנו הילדים חזרנו מבית הספר), לאחר שעבר זמן רב ואמי עדיין לא הגיעה דאגתי מאוד (לא היו אז פלאפונים …), רק לקראת הלילה אמי חזרה וסיפרה שכשירדה לשוק לקנות מעט מצרכים באה קשישה – שאיננה מהשכונה – שאיבדה את דרכה ולא זכרה היכן היא מתגוררת, אמי לא יכלה להניח לזקנה וללכת הביתה. לבסוף היא גילתה שהיא מתגוררת ב"מושב זקנים". היא עלתה איתה לאוטובוס והחזירה אותה למקום מגוריה, רק אז אמי יכלה לחזור הביתה.

אני גם זוכרת שהייתה לנו שכנה – שהיו לה שלושה ילדים קטנים – היא הייתה משותקת בידה וברגלה בגלל מחלת הפוליו והיה קשה לה לתפקד במיוחד עם הילדים, אמי הגיעה אליה בקביעות ועזרה לה להאכיל את הילדים, לקלח ולהשכיב אותם לישון.

לשכונתנו הגיעו ניצולי שואה רבים. ביניהם היו גם שתי נשים בודדות שנותרו לבדן להתגורר יחד בשכונתנו – "מאה שערים". אמי הייתה דואגת להן. הן היו מגיעות אלינו הביתה לאכול, אמי הייתה משוחחת איתן, לפעמים גם הייתה מבקרת אותן ואז גם אני הייתי מצטרפת אליה. באחד הימים חלתה אחת הנשים ונפטרה. לחברתה היה קשה לעכל את זה, ואז כל החוויות של השואה חזרו וצפו עד שנזקקה לטיפול רפואי – אשפוז בבית חולים לתשושי נפש. גם שם אמי לא שכחה אותה והמשיכה לבקרה. היא הייתה מביאה לה פירות וממתקים ומשוחחת איתה.

אנחנו הילדים חונכנו לעשיית חסד ונתינה לזולת. בכל יום שישי לאחר שחזרתי מבית הספר ואחי מה"תלמוד תורה", יצאנו אני ואחי לחלק מצרכי מזון לכבוד שבת למשפחות נצרכות, סל המזון הכיל: דגים, יין וחלות. לאחר שסיימנו את החלוקה קיבלנו מאמי דמי כיס עבור ממתק לשבת, דמי הכיס הספיקו לקניית שברי וופלים ושברי סוכריות.

בשכונה כזאת מיוחדת של אהבה גרנו, ובו היה ביתנו. ביתנו היה בית קטן, השירותים היו מחוץ לבית, למטה בכניסה לחצר. רק לאחר זמן מה, כשמרפסת ביתנו הייתה בסכנת התמוטטות, הרסו אותה ובנו לנו מרפסת חדשה שבתוכה גם שירותים. הרגשתי שאין יותר מאושרת ממני. האמבטיה שבה התקלחנו הייתה גיגית – פיילה, את הגיגית מילאנו במים חמים שחממו על פרימוס.

למרות הדוחק והמצב הכללי ששרר בביתנו, אנחנו כילדים לא הרגשנו בכך, תמיד היינו לבושים נקי ויפה. אמי השקיעה בכל בגד ובמיוחד בבגדים שתפרה לנו לקראת חג הפסח וחג הסוכות.

בילדותי ירושלים הייתה כל כך קטנה עד שהיה אפשר להקיפה בקו פנימי קו 11, מכיוון שהעיר העתיקה, הרובע היהודי והכותל היו אז בידי הירדנים. סבי היה גר סמוך מאוד לגבול הירדנים סמוך למעבר "מנדלבאום" שהיווה גבול בין ישראל לירדן. מעל גג ביתו היה כעין בסיס צבאי ומביתו של סבי יכולנו לראות את החיילים הירדנים. מעבר "מנדלבאום" היה נפתח פעמיים בשנה לפני חג המולד ולאחריו. הערבים הישראלים נכנסו דרכו לירדן, ולאחר שבוע  חזרו משם עם "שלל רב". הם היו מציעים אותם בזול למכירה. אני וחברותי היינו נהנות ללכת ליד מעבר "מנדלבאום" ולקנות דברים מעניינים בזיל הזול, כגון: מטריות, פנסים, עטים ועוד.

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. הימים שלפני המלחמה היו ימים של מתח וחרדה, האם אכן תפרוץ מלחמה או לא? היינו הולכות לביה"ס ומביאות איתנו "טרנזיסטור" כדי לשמוע את מהדורות החדשות שמא יודיעו על מלחמה. בתקופה זו שלפני המלחמה התנדבנו לעזור לזקנים, לקחנו שקים ומלאנו אותם בחול, וגם הדבקנו על חלונות בתיהם של הזקנים "דבק מלחמה".

ביום שני כ"ו אייר הגענו לבית הספר, ופתחנו את ה"טרנזיסטור" בשעה 8:00 כדי לשמוע את מהדורת החדשות והקריין הודיע: "מתחוללים קרבות עזים בין חילות מצרים לחילות ישראל" – הבנו שפרצה מלחמה. כולנו ברחנו הביתה. התאספנו כל תושבי השכונה למקלט היחיד שהיה בשכונתנו. כשהגעתי המקלט היה כבר מלא באנשים נשים וטף, המקלט התאים לכמות של כשנים עשר איש ושם הצטופפנו שם כמאה איש, אך עם כל הצפיפות הנוראית הזו אף אחד לא התלונן. כולנו ישבנו ואמרנו תהילים. נסינו לפתוח את הרדיו ולשמוע חדשות, אך החדשות היו עמומות מאוד, לא ידענו מה קורה באמת, לא ידענו מה מתרחש בשטח. כדי להתעדכן פתחנו את רשת החדשות "קול קהיר" בעברית, ואז שמענו את השדרן הערבי מכריז "תל אביב בידינו" כששמענו זאת דמיינו את הגרוע מכל. רק שעות רבות אחר כך, והתחילו להגיע ידיעות שונות, הבנו שהם שיקרו.

ביום רביעי – לאחר יומיים במקלט הודיעו שאפשר לצאת מהמקלטים, כשיצאנו הגיעה ידיעה שהכותל בידינו, קשה לתאר במילים את השמחה על הניצחון ועל שחרור הכותל, יצאנו כולנו לכיוון מעבר "מנדלבאום", משם עברו שיירות של משאיות עם חיילים שלנו וערבים שבויים, כל אנשי השכונה יצאו עם שתייה עבור החיילים ועם גלויות שבהם החיילים יוכלו לכתוב מכתב להוריהם, אנחנו שלשלנו את הגלויות לתיבות הדואר, הרגשנו שהגאולה קרובה יותר מתמיד.

כשהתחתנתי עברנו לנחלת הר חב"ד שבקריית מלאכי. השכונה נבנתה עבור העולים החדשים שהגיעו ויגיעו ממדינות חבר העמים. אנחנו הגענו בעקבות בקשתו של הרבי מלובביץ, לקבל את פניהם של העולים החדשים. השכונה הייתה עדיין בראשיתה רוב הבניינים לא היו מיושבים ובכל האזור הייתה שממה, חולות ומדבר. בתקופה הראשונה לימדתי באולפן את השפה העברית ולאחר מכן בביה"ס חב"ד בנות שהלך וגדל.

נסענו לרבי ונכנסנו ליחידות, שאלנו את הרבי האם להישאר בקריית מלאכי או לעבור למקום אחר לשליחות, הרבי ענה ואמר: "הרי אתם עובדים בחינוך וזוהי השליחות שלכם!" .