מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה גולדברג (זלמנוב). ואני סבתא של חני גולדברג ודבורה לאה העכט. נולדתי בשנת תשי"ב (1952). בילדותי קראו לי שרק'ה. והתגוררתי בכפר חב"ד. לאחיי קוראים, שרגא פייביש, שמואל, מנחם מענדל, משה וירחמיאל. לאחותי קוראים, רבקה.

אמי עבדה בתחילה כגננת ובהמשך כמחנכת לכיתה א'. לאחר מכן כאם בית בפנימייה, ולבסוף עבדה במועצה האזורית עמק לוד (שבכפר חב"ד).

לחברותיי קראו, שרה, רבקה, גאולה וחביבה. המשחקים ששיחקנו היו: חמש אבנים, חבל, קלאס, מחניים, הלל הזקן, טלפון שבור ומחבואים. אני אהבתי את משחק המחניים.

זכורני בילדותי, שפעם אחת רצתה חברתי לצאת למכולת, היא הגיעה עד אלי עם הסוס והעגלה ושאלה אותי, אם ארצה להצטרף אליה עד המכולת? עניתי שכן. וכך נסענו לחנות בסופו של דבר חברתי קנתה רק חבילת ביסקוויטים. אח"כ חברתי הסיעה אותי לביתה. כשהגענו, רצתה להראות לי איך היא יודעת להמריץ את הסוס. אבל אז, בטעות עלתה על אבן, ושתינו עפנו מהחלונות לצדדים, אני נפלתי על דשא אך חברתי נפלה על קוצים ונחבלה.

למדתי בבית ספר "בית רבקה" שהיה ממוקם בצריפים. התלבושת שלנו הייתה חולצה ורודה וחצאית כחולה. השיעורים הכי האהובים עלי היו חשבון הנדסה ונביא. השיעור שהכי לא אהבתי היה שיעור הבעה. למורתי בכיתה ה' קראו אהובה וכשמה כן היא, אהבנו אותה. נהגנו בכבוד כלפי המורות והמבוגרים,כשמורה או מבוגר היה נכנס לכיתה היינו קמות ועומדות לכבודו. העונשים הנהוגים אז היו: לעמוד בפינה ולכתוב משפט או מילה הרבה פעמים. טיולים, היה לנו רק פעם אחת בשנה. בכיתות הנמוכות הטיול היה לגני חיות ולמפעלים שונים, בכיתות הגבוהות יותר, לנגב או לאילת.

האוכל שהיינו אוכלים בבוקר טרם שהלכנו לבית הספר היה: דייסת סולת או דייסת קורנפלור. בסנדוויץ' היינו שמים גבינה או חביתה או ירקות. בצהריים היינו אוכלים: עוף ומרק או דגים עם פירה או אורז או סלט חצילים. בערב היינו אוכלים: לחם עם חמאה או שום או שוקולד או מרגרינה או קקאו. אהבתי מאד מרגרינה. יום אחד לקחתי חבילת מרגרינה תקעתי בה מקל ארטיק וליקקתי להנאתי… הממתק שהכי אהבתי: וופלות עם שוקולד.

זכיתי להיות בחלוקת דולרים אצל הרבי  כמה וכמה פעמים. וביחידות הייתי ארבע פעמים. ועל אחת מהם יש לי

 סיפור מעניין:

בזמן שהייתי תלמידה המצב הכלכלי בארץ היה קשה. אמנם כולם רצו להגיע לרבי, אבל כרטיס הטיסה היה מאד יקר. כדי לרכוש כרטיס טיסה היו צריכים לחסוך משכורות של כמה חודשים. ולכן מי שנסע לרבי היו: אבא, סבא…רק מבוגרים. ילדים לא חלמו אפילו על נסיעה לרבי… הם הסתפקו בחוויות ובדרישות שלום שאבא הביא וסיפר.

כשהייתי בכיתה י"א הבריק למנהל שלנו, הרב שמואל חפר, לזכות את כל תלמידות בית הספר בהשתתפות לטיסה לרבי, בכך שיערוך הגרלה לכרטיס טיסה לרבי בין כל תלמידות בית הספר. והתלמידה הזוכה תהיה הנציגה של כל תלמידות בית הספר. כל בת שילמה סכום כסף (שערכו כיום כעשר ₪), וציפתה וקיוותה שהיא זו שתזכה בגורל.

לי הייתה הרגשה שאני אזכה בגורל, ובתפילת שמונה עשרה בברכת "שמע קולנו" ביקשתי שאזכה בגורל, וקיויתי שזה לא יישאר בגדר הרגשה בלבד אלא יהיה בפועל ממש.

ובאמת זכיתי!!! בשמחה רבה בישרתי לרבי שזכיתי בגורל להגיע לרבי לי' שבט שנת תש"ל. גם הרב חפר כתב לרבי על ההגרלה ובישר על הזוכה בגורל. הרבי ענה לי במכתב, וביקש שהרב חפר ידבר איתי ויסביר לי את מה שלא מובן במכתב. ובאמת, המנהל, הרב חפר קרא לי ודיבר איתי וביקש ממני בשליחות הרבי לדבר לפני כל תלמידות בית הספר ולספר להם על כך שזכיתי ואני טסה לרבי.

הייתי ביישנית בטבעי ולא התאים לעמוד ולדבר בפני כל תלמידות בית הספר. אך אם אומרים, עושים, בנוסף לכך הוטל עלי ללכת לכל בתי ספר חב"ד בארץ ולספר להם שזכיתי בגורל לטוס אל הרבי,  ולמסור דרישת שלום לרבי מכל התלמידות…

לאחר כל ההכנות טסתי ל-י' שבט תש"ל. מאורע זה היה מאוד מיוחד. בי' שבט תש"ל סיים הרבי את ספר תורה של משיח. ספר תורה זה התחיל הרבי הריי"ץ לכתוב לקראת ביאת משיח צדקינו, ועוד לא סיימו אותו. ואז, לאחר עשרים שנה הרבי סיים את ספר התורה. מאורע זה היה מרגש מאד. כולם היו בטוחים שמשיח עכשיו בא.

עד אז לא היה מקובל שיהיו כתרים בספרי התורה של חב"ד. אך, אז היה  נדיב שתרם כתר של ספר תורה. כולם ראו את הרבי נכנס עם קופסא גדולה. כשהרבי הוציא את הכתר מהקופסא, כולם היו בטוחים שהרבי עומד להניח את הכתר על ראשו… זה היה מרגש מאד (אבל זה כבר לסיפור אחר…),

כשנכנסתי ליחידות, הרבי אמר לי ללכת לבית ספר "בית רבקה" שבארצות הברית כדי למסור להם ד"ש מבתי הספר בארץ. וכשתחזרי, אמר לי הרבי:"תמסרי ד"ש לכל בתי הספר החב"דיים בארץ".

כך הרבי חיבר את בתי הספר החב"דיים בארץ יחד עם בית הספר החב"די מחוץ לארץ…

תשע"ו