מאגר סיפורי מורשת

שמי סימי (שמחה) אדלשטיין, לבית סבג. נולדתי בעיירה דמנאת שבמרוקו בשנת 1937. הוריי קראו לי שמחה, כדי שאכניס קצת יותר שמחה לחייהם. כשהייתי בת חודשיים אבי נפטר, ואמי לא התייחסה אליי; הרגשתי שהיא האשימה אותי במותו. היינו חמישה ילדים בבית, החיים לא היו קלים. בגיל שש הלכתי לבית הספר "אליאנס" ולמדנו צרפתית. אני זוכרת שבשיעורי יהדות ותנ"ך היו מוציאים את הבנות החוצה ולא משתפים אותנו כי נחשבנו ל"נחותות" מהבנים. בגיל שבע-עשרה עזבתי את העיר ועברתי לעיר גדולה יותר בשם מראקש, שם למדתי עזרה ראשונה. 

בשנים 1953-1954 היה במרוקו מבצע עלייה לארץ. חזרתי לדמנאת, העיר שלי, וטיפלתי בעיניהם החולות של הכפריים שרצו לעלות לארץ, ובעקבותיהם עליתי גם אני בשנת 1955. הגעתי לעיר צפת, שם שיכנו אותנו במעברה, בחום ובתנאים קשים. אימא מכרה את כל מה שהביאה ממרוקו: ארגזי תבלינים, ארגזים של תה, שטיחים, מפות, צמידים מזהב, וכך קנינו בית במעלה השחרור בחיפה. גם שם החיים לא היו קלים. המדינה היתה בת שבע שנים ואנחנו השתדלנו לעבוד ולהתפרנס בכבוד. אחי הנפיק לנו כרטיס דתי שמאפשר לא ללכת לצבא, וכך יכולנו לעבוד. אני עבדתי בתעשייה, במפעל של קפיצים למזרונים. בשנת 1960 התחתנתי עם בעלי והולדנו שני בנים. 

עם הבן הראשון שלי, שהיום הוא בן 52, היה לי הריון מאוד קשה. הגעתי לבית החולים בשעה 23:00 ביום ראשון והייתי יומיים על שולחן הלידה, סובלת מכאבים. כל אישה שבאה הייתה יולדת ומשתחררת, ואני נשארתי שם שתי יממות. נחלשתי מאוד. לבסוף נולד לי תינוק יפה אבל הייתה לו בעיה אחת גדולה: הייתה לו ציסטה, כלומר חלק מהפנים שלו היה נפוח. אני נבהלתי וסירבתי לקחת אותו הביתה, אז דודתו של בעלי באה ולקחה אותו הביתה ועזרה לי להתקרב אליו. ובאמת, אני התקרבתי לאט-לאט, ובכל זאת הקשיים היו רבים. כל הזמן היינו בבית החולים, הוא עבר ניתוחים. ביקשו ממני לפרסם את הבעיה שלו בבית החולים כי היא היתה נדירה ואני הסכמתי. מכל אלה אני נחלשתי, ואחותי באה לקחת אותו לבית החולים, לטיפת חלב.

עד שנת 1971 גרתי בדירה שכורה בה חצי מטבח, השירותים והמקלחת היו משותפים לשלוש משפחות של בעל בית יהודי. החלטנו לקנות לנו דירה משלנו כדי שלילדים יהיה נוח. בעלי עבד בתל אביב ואני טיפלתי בילדים. ניסינו לחסוך, ולבסוף קנינו את הדירה בה אנו גרים ביד לבנים. זה היה בשבילנו גן עדן לעומת הבית הקודם. ניסינו לצמצם בהוצאות, אכלנו פחות, לא קנינו שום דבר,  הכל כדי להחזיר את ההלוואות שלקחתי מהמשפחה והחברים.

הבנים למדו בבית ספר דתי. בכיתה י' הבן הצעיר שלי לא רצה ללכת לבית הספר הזה יותר. הוא עבר לעירוני ג', ואז, יום אחד לפני תחילת הלימודים, הודיעו לי שגם לבן הגדול אין מקום בבית הספר כנראה כנקמה על שאחיו הקטן עזב. זו הייתה צרה. לא ידעתי מה לעשות איתו, כל בתי הספר היו תפוסים; לבסוף מישהו עזר לי להכניס אותו לבית ספר מקצועי, שם הוא למד שרטוט מכונות. בצבא הוא היה בגולני, ולאחר שגמר את הצבא למד הנדסת מכונות בטכניון. כשסיים את הלימודים, הוא לא מצא עבודה. הוא שלח אותי לטיול של כמה ימים באירופה. כשחזרתי גיליתי שהוא עזב את הארץ לארה"ב בזמן שלא הייתי בארץ. זה היה קשה מאוד.

כיום אנחנו מאושרים בבית שלנו ביד לבנים, הבנים נישאו ומהם יש לנו ארבעה נכדים. אני מתנדבת פעם אחת בשבוע במתנ"ס ושלוש פעמים אני הולכת לחוגים.