מאגר סיפורי מורשת

סיפור ההתאקלמות בארץ:

אחרי שאני ומשפחתי קיבלנו פנקס עלייה כשהגענו לנמל חיפה, שינו את שמי מאירן לרינה ועד היום איני מרגישה שלמה עם השם הזה, בני משפחתי עדיין קוראים לי אירן.

אחרי הרישומים בעלייה אבי ביקש להגיע לאחיו שגר בישוב יד אליהו שנמצא ליד העיר תל אביב. האחראים על הרישומים העלו אותנו על משאית שהייתה אמורה לקחת ליד אליהו,  היה אז ליל חורף וירד גשם, ולקחו אותנו למרכז של כמה צריפים רעועים עם שירותים בחוץ וברזיה אחת לכולם.

כשקמנו בבוקר מצאנו ארגז ובו הייתה אספקה, לחם שחור (ואף פעם לא ראינו לחם שחור), חבילת מרגרינה ושמיכה לכל אחד. לא ידענו איפה אנחנו ולאט לאט גילינו שאנחנו בהר מירון, מקום שבו יורד גשם והכל ירוק לעומת מצרים ששם היה יורד אולי פעם בשנה גשם ופה גם הרבה יותר קר לעומת מצרים, השינוי הזה שעברנו היה שינוי יותר מדי גדול.

במצרים מזג האוויר הוא מדברי ובמרכז מצרים עובר הנילוס שמתפצל ל-2 וזורם לים התיכון, האזור הזה היה מיושב לעומת שאר מצריים שהייתה מדברית מאוד.

היינו צריכים להתקלח בחוץ ולחפוף את הראש עם מים קרים. כל אלו היו שינוי ממש גדול ברמת החיים שלנו, כדי ללכת לשירותים היינו צריכים ללכת 30 מטרים ולסבתי היה קשה ללכת עד השירותים אז עשינו לה סיר לילה כדי שתוכל לעשות את צרכיה בלילה.

הדברים הקטנים שהשתנו בחיינו היו בעלי השפעה.

אמרו שיעבירו אותנו לשיכונים (בית קבע) בצפת, ואבא שלי שבמצרים היה סוחר תרופות נאלץ לעבוד בחקלאות על מנת לפרנס את משפחתנו, לעומתו, דוד שלי שהיה עובד בבנק במצרים התקבל לעבודה בבנק פה בארץ עם אותו ותק, דוד אחר שעבד בחברת דלק במצרים התקבל לעבודה בחברת דלק פה בארץ עם אותו ותק, ואז עברנו לגור בתל אביב אצל דוד שלי, ואבי התקבל לעבודה בתעשייה האווירית בחיל האוויר כעובד מתכת, אמי הייתה תופרת ואני הלכתי ללמוד.

אחר כך עברנו לשיכונים בחולון שהייתה אז שוממת.

קטע מתוך סיפור שכתבתי על עלייתי לארץ

"…לידה שמיכה לא מזוהה בצבעים אפורים על שולחן מעץ ארגז קרטון ובו לחם משונה בצבעו ובצורתו, צנצנת ריבה וחבילת חמאה שטעמה גם הוא אינו חמאה (מרגרינה) יצאה החוצה ולפניה מרחבי דשא ירוקים, גבעות אינסופיות, הירוק היה יותר ירוק מכל ירוק שראתה אי פעם, האוויר היה צח וקריר, טיפות טל וזרזיפי מים נראו כטיפות תחרה שמטהרות את הגוף ואת הנשמה "אנחנו בצפת" אמר אבא "בהר מירון האגדי", את הנוף הזה היא לא תשכח לעולם, היא הבינה שמאותו רגע חייה השתנו, היא בת 12 ובכל העולם עוד לפניה, כאן כל ישראל חברים, כולם יהודים- כך חשבה, כאן אין פחד מזאב ומשועל, כאן לא תפחד לצאת החוצה, שכניה יהודים כמוה, אבא שלה התפלל בכל רם ואימא תדליק נרות שבת מול החלון, היא תאכל מצה בחצר ואת החנוכייה ידליקו וישירו, תוך כמה ימים למדה שירים מחברותיה החדשות שבצפת, למלמל ארץ זבת חלב ודבש ואת ההמנון.

בלילה היא ישנה וחלמה מחובקת עם אחותה הקטנה.

המעבר מצפת לתל אביב:

אבא אמר: "חקלאות זה לא בשבילי, אנחנו עוברים לעיר הגדולה" וכך היה, אספנו את החפצים המעטים שהיו איתנו, את סבא וסבתא שלי כמובן איתנו ולתל אביב הגענו, אח של אבא שהגיע בשנת 1949 , את כתובתו השגנו ועל דלת ביתו דפקנו, באותו ערב נחרט גורלנו.

רשמו אותי בבית ספר דתי באזור יד אליהו בתל אביב (אנחנו לא דתיים) בבית ספר רק בנות, מהר מאוד גילתה המורה שחשבון אני היטב יודעת, אנגלית כמעט שפת אם ועוד 2 שפות זרות, בתום כיתה ח' קיבלתי סטיפנדיה (מלגה) בגלל הישגיי, למדתי בתיכון ערב ברחוב מאזא"ה בתל אביב, בבוקר למדתי פקידות (אני בסך הכל בת 14).

אמא שלי, אישה קטנה אבל גדולה מהחיים, הוציאה את המכונת התפירה ונרתמה לעזור בפרנסת המשפחה.

אבא בנתיים מצא עבודה (תעשייה צבאית), שנים אלו היו מתישות, ללמוד בבוקר, ללמוד בערב, לעזור לאימא, כך לאט לאט התקדמנו וקיבלנו דירה מהסוכנות בחולון, עיר שנבנתה עקב העלייה הגדולה של מצרים.

סיכום סיפור הקליטה:

אינני מצטערת לרגע, היה קשה אך זה היה שווה את זה, כל מאמץ נשא פרי.

טקסט שנכתב לפני שנים על ידי "חלומות מתגשמים":

כבר אז ידעתי כשהייתי עדיין נערה עיצבתי במוחי את הבית שלי.

עיצוב בכלל אהבתי. ועיתונים רבים מהם גזרתי פינות ישיבה. אספתי תחרות וסוגי בדים, כבר אז חשבתי על בית פשוט ונוח שנעים לחזור אליו ולנוח.

אהבתי לשלב צבעים לרקום פרחים על מפות, דמיינתי את משפחתי יושבת סביב שולחן עגול ללא פינות וזוויות, השיבה במעגל שבו כולם שווים ואין כיסא בראש השולחן .

הווילון מבד לבן ושקוף, שום סיב לא יסתיר את האור הרוח תרקוד ותניף את הבד הדק.

על הקירות ציורים של אגרטלים וזרים, וכל ציור יהיה חלון שישקף את הטבע מבחוץ. הקירות הלבנים יתנו הרגשת מרחב ויבליטו את הקישוטים שתלויים אליהם. כאילו שהציור פורץ מתוך הלובן באופן טבעי, והם יישארו כל הזמן שם וכל עונה אראה את האביב ואת השמיים הכחולים.

בבית שלי יהיה אוסף של כלים יפים הסירים יהיו מבריקים והכיור יהיה תמיד נקי, יהיו מפות מקופלות ומגהצות שאפשר בכל אירוע לפרוס, רק ביום שישי מפה לבנה שעליה כמה טיפות יין שנשפך שהיד רעדה .

לידי במיטה שידה קטנה עם מנורת לילה ישנה שהיד שלי מדליקה גם בחשכה, מיטה גדולה, שתי כריות שגבי השאיר סימנים וראשי חפר בור בפוך הרך.

מגירות מלאות דפים ששפכתי אליהם שורות שורות של אותיות שהפכו למשפטים. לפעמים ללא סימן של פסיק או נקודה. אזהה את ריח מרכך הכביסה ולא הרדם באף מיטה זרה גם לא במלון מפואר .

תמיד אתגעגע לפינה שלי, לבית שלי, לגינה שלי שחלמתי אליהם עוד כשהייתי נערה.

הגעתי לבית עם גינה אחרי שהחלפתי אין ספור דירות ושכונות, גינה משלי מגודרת ביערה. פינות ישיבה ונדנדה.

הנענע גדלה ליד השיבה והרוזמרין מחבק בזיליקום, מתחת לפרגולה שבעלי בנה ערוך שולחן עם מפה פרחונית שתמיד מוכנה לקבל אורחים .

כן הציור שלי נמצא בפינה משמש לי כחברה בשעות הלילה כשהכול  שקט מסביב ורעיון עולה לי לצייר באקריליק על בד לבן, נדהמת אני מחדש לראות איך המכחול בכמה משיחות צבע מצליח לשפוך על הבד את מה שאני מרגישה .

אני מרגישה מבורכת בהשגיי  משפחתי, נכדי ובביתי , פשוט צריך להאמין שחלומות מתגשמים.

מאי 2016, רינה ברדו

היום אני פנסיונרית מאושרת, עדיין לומדת ומתעשרת בידע, מציירת וכותבת, בעל שהוא שותף לחיים מעל ל55 שנה, עובד מדינה שעסק בחינוך, גידלתי שלושה ילדים לתפארת, יש לי 9 נכדים, הנכד הגדול בן 26 בוגר רימון ומורה למוזיקה, שתי נכדות מגויסות בצה"ל ותורמות לביטחון המדינה.

אני גאה בכל אחד ואחת מהם, גאה בהישגיהם, בדרך הארץ שבה הם חונכו, בכוונות שלהם לתת ולתרום, ועל כל זה אני מודה מאוד לאל.