מאגר סיפורי מורשת

אני רחלה משולם ביתם של מרדכי לוי הייתה לי ילדות יפה בשכונת התקווה בעיר תל אביב.

ילדות של בתים פתוחים ושותפות בין השכנים, השכנים הביאו הסרטות לכל השכנים, אמהות היו לוקחות בתורנות את כל הילדים לחוף במשאית עם ספסלים שלקחה אותנו לטיולים ולחוף הים. אחה"צ היינו מתכנסים בחצרות ומביאים מטעמים ומפטפטים. למדתי בבית ספר ירדן בשכונת התקווה, למדתי חוג ספנות.

הורי אהבו לטייל בתל אביב ומחוצה לה חיפה בצפון, באר שבע בדרום. למרות קשיי התחבורה טיילנו בדרום ובצפון, והתחושה הייתה שאנחנו מחוברים לארץ דרך הרגליים. זכור לי במיוחד  לאחר כיבוש עזה שלקחו אותי לראות את המקום ולא הייתה תחושה של פחד וחרדה, אלה תעוזה וביטחון.

העליה של הורי

אימי  עלתה לישראל בשנת 1931, הם עלו ישירות מעירק. הורי הכירו ונישאו בארץ בתל אביב גרו ברחוב לבנדה בתל אביב. הורי אמי עלו ישירות לתל אביב, הסבא היה מוכר קיטניות בשוק לוינסקי. הסבתא גידלה חמישה ילדים. הם עברו הרבה קשים בגידול הילדים הקטנים. הסבתא הייתה עקרת בית שהתמסרה לגידול הילדים והסבא עבד קשה לפרנסתו.

ברבות הימים האב חלה ולא ממש הצליח להביא פרנסה לביתו ואימי לקחה על עצמה לפרנס את הבית והיא יצאה לחפש עבודה שתביא פרנסה למשפחה. היא הגיעה לבית חרושת מעבר לירקון, שהיה בית חרושת הראשון לסיגריות בארץ. בית חרושת בבעלות אנגלית,  קראו לבית חרושת  מפעל "מספרו" לסיגריות היה מחלוצי תעשיית הסיגריות בישראל.

מפעל סיגריות מספרו

"סיגריות מספרו הן סיגריות מתוצרת הארץ שהיו מקובלות בתקופת היישוב. סיגריות מספרו יוצרו בארץ ישראל החל מ-1921 על ידי חברת "האחים מספרו בע"מ", Maspero Freres Ltd (מלבדן יוצרו באותה תקופה סיגריות "דובק" ו"מטוסיאן"). קודם לכן החברה התקיימה בקהיר שבמצרים[1], ואף החזיקה מחסן לאחסון טבק ביפו בין השנים 1911-1914, אז חודש מונופול חברת Regie (אנ'). החברה הייתה חברת בת של ענקית הטבק "British American Tobacco" (אנ')" (ויקיפדיה)

פרסומת לסיגריות "לטיף" של אחים מספרו, פורסם בשבועון קולנוע בשנת 1942

בתחילה שכן מפעל "מספרו" בבית שכור ביפו (1921-1924), לאחר מכן ליד תחנת הקמח ג'לד, ובשנת 1935 עבר המפעל למיקומו במתחם גני התערוכה בתל אביב. ביח"ר לסיגריות מספרו היה הגדול בארץ ושיווק כ-40 אחוז מתצרוכת השוק היהודי.

עכשיו מידע חשוב שלא מופיע בשום ויקיפדיה: איך הכינו סיגריות במספרו?

אמי עבדה שם שעות רבות ללא מכונות גלגלה בידיה את הסיגריות אחד אחד במהירות רבה. לקצב היה משמעות ולהספק היו תוצאות. התדעו איך נקבעה המשכורת של אמי במספרו? לפי שעות? כמו שהיום מעבירים כרטיס? לא ההספק קבע את גובה המשכורת וככול שהיו מגלגלים כמות גדולה יותר המשכורת גדלה יותר. אמי הייתה אשה חרוצה מאוד, בעלת מסירות שלא נמדדת, היה לה ברור שכגודל ההשקעה כך תגדל התמורה.

גם האחים של אימי היו בתנועת השומר הצעיר וגם למדו בבית ספר דתי עבדו לפרנסתם למחייתם הגיעו להישגים. אבי  מרדכי לוי עלה מעירק ללא הורים באופן בלתי לגלי, יחד עם חבר חצה את הגבול דרך סוריה, עלה לירושלים שכר חדר עם החבר, למד ספרות במחנה יהודה, עבר לתל אביב לרחוב התקווה ופתח מספרה בשכונת שלוש ליד קולנוע עדן היכן שהיום סוזאן דלל. כשנישא לאמי בתקופה הראשונה גרו ברחוב התקווה. בראשית דרכם חיו בצפיפות, גרו 2 זוגות באותה דירה עם מטבח ושרותים משותפים, התחלקו בצורה שווה באותו מקרר חיים של שותפות אחדות ואהבה. תמיד סיפרו על השנים הראשונות במגורים משותפים כחוויה מכוננת ומרוממת. אחרי זה עברו לשכונת ה תקווה בנו בית עם חנות – מספרה היה להם בית מיוחד עם ריהוט מיוחד מחוץ לארץ.

באחד הימים פרצו לביתם האנגלים כי חיפשו משהו בשם מרדכי לוי מההגנה וחשבו שזה אבי אסרו אותו והתקשו להאמין לו שזה לא המרדכי שהם מחפשים, רבים באו להעיד ורק אחרי שאמתו שזה לא הוא שחררו אותו, תרומתו של אבי למדינה בצבא הייתה ארוכת שנים כספר הצבאי. אבי היה ספר מפורסם, כל האישים הגדולים היו מסתפרים אצלו: בן יהודה, פינס, דזינגוף.

אמי ילדה שני ילדים בהדסה בניתוח קיסרי, בלידה ראתה אותם ואחר כך נאמר לה על שני הילדים שהם נפטרו, ולא הראו לה את הגופות שלהם, בכל השנים חייה בתחושה שילדיה נחטפו ממנה. כשתשאלו אותם איך היום החיים בתקופת קום המדינה ישיבו: מאושרים שמחים שותפים לפתרון בעיות מאוחדים להתמודד עם כל האתגרים.

הוריי הנחילו לנו את אהבת הארץ, החשיבות לעבוד במסירות ובחריצות ממקום של לקיחת אחריות.

הזוית האישית

רחלה: היה לי כיף לעבוד עם הבנות ללמוד וללמד. היה לי מעניין, קיבלתי משמעות נוספת ומרגשת לסיפור החיים המשפחתי.