מאגר סיפורי מורשת

הורי עמנואל וצילי גולדיג

שנת 1940/1941 שנים אלה בטרם פלשו הגרמנים לצ'רנוביץ, נכנסו אליה הרוסים עם הצבא האדום עם טנקים והשתלטו על דירות, עסקים. עצרו את סבא לאון דרמן הבטיחו שייחקר במשטרה ויחזור למחרת. הוא ידע את שפתם (רוסית) בגלל שהיה שבוי בסיביר ממלחמת העולם הראשונה במשך שש שנים אבל לא חזר מעולם לצ'רנוביץ. חנות הבדים שלו הופקעה, חשבונות הבנק שלו הופקעו גם וכל רכושו הוחרם.

אמא שלי

אמי צילי גולדיג לבית דרמן נולדה בתאריך 12.7.1921, נישאה בגיל צעיר וילדה את אחותי סטלה/אסתר כאשר פלשו הגרמנים לעיר הולדתה צ'רנוביץ. השנה הייתה 1941 ואמא ואחותי התינוקת וכל שאר משפחתה , הוריה לאון וסבינה (שיינדל) דרמן, אחיה מנפרד , ואחותה אניטה , גורשו למחנות עבודה בטרנסניסטריה. אביה של אחותי, לאו גירטלר נפטר ממחלת הטיפוס במהלך שנת 1941. המשפחה וכל שאר תושביה היהודים של צ'רנוביץ נאלצו להשאיר את בתיהם וכל שאר רכושם בידי הגרמנים והרומנים ששיתפו איתם פעולה. אימא צילי  החביאה בבגדיה תכשיטים וכסף, איתם הצליחה לשחד את השומרים במחנות העבודה שלא יפגעו באחותי התינוקת.

אחיה של אמי מנפרד (שהיה קטוע יד מילדות) ניסה כל הזמן להבריח את המשפחה מחוץ למחנה. לאחר כמה שנים הוא הצליח להבריח את אמי ואחותי. הוא חזר למחנה במטרה לנסות להבריח גם את אמו סבינה אבל לצערנו נורו שניהם יחד עם עוד הרבה יהודים ונקברו בקבר אחים שנקרא ריגורוד באוקראינה. בתאריך 5/2/1943. אמי נדדה עם אחותי בעיקר בלילות והתחבאה בימים מפחד הגרמנים, עד שהגיעה למקום שבו מצאה קהילה יהודית שעזרה לה. בסוף מלחמת העולם השניה הגיעה לסוצ'בה שם פגשה את אבא שלי עמנואל גולדיג.

אבא שלי

אבא שלי נולד בצ'רנוביץ ב- 5/8/1913, למד בסוצ'בה וחזר לצ'רנוביץ ללימודי מסחר ברמה גבוהה. אבי, (התייתם מאביו אליהו יוסף בגיל שנה). ואמו סאלי עברו את מלחמת העולם במחנה כפיה גרמני באוקרינה וחזרו לסוצ'בה בסיומה. בשנת 1947 אמי ואבי נפגשו בסוצ'בה והתחתנו.  הם גידלו את אחותי סטלה וניסו כל הזמן לקבל אישור מהממשלה הרומנית לצאת מרומניה לפלשתינה, שם היו לאמי קרובי משפחה וכמו כן גם אחותה אניטה. לצערם של הורי לא קבלו אישור יציאה מרומניה. הרומנים נתנו אישור יציאה מרומניה רק לקשישים ולילדים מכיוון שהם לא יכלו לעבוד. הורי החליטו לשלוח את אחותי שהייתה בת 6 ביחד עם זוג חברים שקיבלו אישור יציאה לפלשתינה, בתקווה שהורי יקבלו אישור יציאה בקרוב גם כן. לצערם של הורי, הם לא קיבלו אישור יציאה במשך 11 שנים!

בשנת 1949 ב – 6/10 נולדתי אני יפה וזכיתי בשם העברי הראשון במשפחה. אני נקראת על שם סבתי סבינה שיינה שאבי תרגם את שמה לעברית – יפה. הזיכרונות הראשונים שלי מגן ילדים, מחגיגות בימי הולדת, וכן חגיגות חג המולד. כשהייתי בת חמש בערך פרצה מגפת פוליו. הורי פחדו שאדבק במחלה ולכן לא הרשו לי לצאת מהבית במשך תקופה של כמה חודשים. בגיל שבע סוף סוף עליתי לכיתה אלף. הילדים הרומנים לא הבינו את השם שלי ואת משמעותו, ולכן, כדרכם של ילדים צחקו עלי ושיבשו את שמי.

הם קראו לי יפה פורטוקלה (יפה תפוזים). הגעתי הביתה בבכי. אבי שידע עברית הסביר לי שתפוזים הגיעו לרומניה מישראל עטופים בניר ועליהם מדבקה של נמל יפו (באנגלית כותבים (iaffa ממש כמו שמי.ב- אוקטובר 1958 הורי ואני קיבלנו סוף סוף אישור עליה לישראל!!! אני זוכרת את המסע ברכבת מסוצ'בה לבוקרשט הבירה ומשם ברכבת לילה לנמל נפולי שבאיטליה. עלינו על אונייה בשם "ארצה". האונייה הייתה ישנה ומרופטת, אבל בשבילי הייתה עולם מופלא. במהלך השייט (בערך שלושה שבועות) התרוצצתי בכל מקום אפשרי עם שאר הילדים אשר היו באונייה, בעוד אמי מקיאה את נשמתה ואבי מטפל בה.  החויות שלי מהמסע הימי- הכרתי ילדים שונים (בעיקר מרומניה וגם ממדינות אחרות באירופה). בהגיענו לנמל חיפה רוב הנוסעים בכו וצחקו והתחבקו זה עם זה מרוב שמחה. נסענו באוטובוס למקום אשר נקרא קריית נצרת (כיום נקראת נצרת עלית).כאשר הגענו לקריית נצרת הכניסו אותי לכיתה ג' בבית ספר חרמון. השבועות הראשונים היו מאוד קשים. לא הבנתי כלום, לא ידעתי לקרוא ולכתוב. אבי שידע עברית ניסה לעזור לי בלימודים. במשך הזמן הצלחתי להתקדם ולהתחיל להבין. בהכתבה הראשונה שלי היו לי 7 שגיאות כתיב. בכיתי מאוד (ברומניה הייתי תלמידה מצטיינת)

מאז לא היו לי יותר שגיאות. זאת הייתה תקופה די קשה להורי, שאמנם קיבלו מגורים בנצרת עלית  וגם רהיטים בסיסיים. אבל עבדו בעבודות דחק, עבודות יזומות של הממשלה, בשתילת עצים וסיקול אבנים כהכנה לסלילת כבישים. עד שאבי מצא עבודה במקצועו מנהל- חשבונות בבית החרושת לשוקולד צ"ד- בו עבד עד שיצא לפנסיה. אמי מצאה עבודה בטיפול תינוקות. אני השתלבתי בבית ספר יסודי בעיר (בית ספר חרמון), ודי מהר למדתי עברית, ורכשתי חברים וחברות, ובמיוחד חבר אחד מיוחד ושמו אברהם (אומי) שלימים יהיה לבעלי. בשנת 1963 , המאורע שעורר הדים בכל העולם וזעזע גם את עולמנו היה רצח הנשיא האמריקאי ג'ון פיצ'גרלד קנדי. לא הייתה טלוויזיה עדיין, רק רדיו, אבל היינו צמודים אליו בזעזוע עמוק. בשנת 1964 הפכתי לדודה. אחותי סטלה – אתי/אסתר ובעל היריב הפכו להורים לבת ושמה ענב.

הטלוויזיה הגיעה לביתנו בשנת 1967 , ביחד עם מלחמת ששת הימים.  כל המשפחה הייתה צמודה לדיווחים ולמראות בשחור לבן והגאווה המשפחתית והלאומית על הניצחון המהיר הייתה בשמיים. בשנת 1968 סיימתי את לימודי התיכוניים והתגייסתי לצה"ל. שירתתי בחיל התותחים בתור פקידה. אהבתי כל רגע, ולכן אף חתמתי שנת קבע. בשנת 1971 נישאתי לחברי מאז גיל 13 אברהם (אומי) לביא (ליבוביץ), ועברנו לגור בפתח-תקווה. במהרה, במאי 1973 נול בננו ליאור ובאותה שנה עברנו בארץ שוב מלחמה – מלחמת יום כיפור. שנה לאחר מכן 1974 נולדה בתנו ליאת וב – 1981 בתנו הקטנה – סיון. השנים עברו, הילדים גדלו, בעלי עבד בהנהלת חשבונות ואף אני (לאחר הצבא עשיתי קורס באותו מקצוע) עבדתי. בסוף שנת 1989 חלה אבי בסרטן ונפטר. אימי נשארה לבד בבית בנצרת עלית עשר שנים נוספות ונפטרה ב 1999. ילדנו גדלו והתפתחו למדו לימודים אקדמיים והתחתנו והפכו אותנו + לסבא וסבתא. ראשונה התחתנה ב 1999 בתנו ליאת עם בעלה בנצי אדר. ראשון נולד לה נכדנו יונתן (2001) ואריאל נולדה ב 2005. שניה התחתנה ב 2004 בתנו סיון עם בעלה ניר רוזנטל. איתי נולד בארצות הברית ב 2006. עידו נולד בגדרה בשנה 2008 ועומרי נולד בגדרה בשנת 2011. אחרון התחתן בננו ליאור בשנת 2006 עם חמוטל, גל נולדה בקנדה ב – 2016.