מאגר סיפורי מורשת

אסתר רוזמן נולדה ב-5/11/1923 בפולין במחוז רובנו על יד העיירה רפלובקה (היום באוקראינה). אסתר הייתה הבכורה במשפחה. נולדו לה שלושה אחים: שלמה, סנדר וישראל, שהיה צעיר ממנה בשמונה עשרה שנים וחצי . הוא נולד בפברואר 1942 כשהגרמנים השתלטו על השטח שהיה בשליטת רוסיה בזמן הזה. אסתר למדה בבית ספר יסודי וגם בתיכון, אך נאלצה להפסיק את לימודיה בשל הכיבוש הגרמני. היא לא הספיקה להיבחן ולקבל את תעודת הבגרות.

ב- 1942 אספו את כל היהודים מכל יישובי הסביבה לרפלובקה החדשה, שהייתה ליד תחנת הרכבת. הם חיו בגטו כשנה. הגברים, ובהם אביה ואחיה שלמה, נלקחו לעבודות במנסרה והם הוחזרו הביתה בסופי שבוע. הם הצליחו ליצור קשר עם תושבי הכפר שליד המנסרה וכך הצליחו להביא קצת אוכל מהשדות. בגטו שרר רעב. הנשים והבנות נשלחו אף הן לעבודה. זו לא הייתה כפייה, אך הן רצו זאת כי בתמורה קיבלו כיכר לחם (לא כל פעם). העבודה הייתה לתקן מסילות ברזל במרחק מספר ק"מ ליד העיירה צ'רטוריסק , שגם בה היה גטו. הנשים היו צריכות למלא סלים בחול, לשפוך לקרונות ולדחוף את הקרונות. כיוון שאימה הייתה מטופלת בתינוק, היא לא יצאה לעבודה, ואסתר היא זו שיצאה לעבודה, ולדבריה הייתה לוקחת פרוסה לעצמה, ואת השאר העבירה למשפחתה.

 

אסתר מציינת שיום אחד חוסל גטו צ'רטוריסק (היהודים הצטוו לחפור בורות, האוקראינים ירו בהם למוות, והם נפלו לבורות). באותו יום צורפה להשמדה גם קבוצת העבודה של הנשים מהגטו של אסתר. למזלה הרב, היא לא יצאה באותו יום לעבודה, וכך ניצלה. בת דודה של אימה ובת דודה שלה שיצאו לעבודה באותו יום נרצחו. נפוצו שמועות שהנרצחים נשלחו למחנות עבודה במקומות רחוקים , אך לדברי אסתר הם הבינו שהם נרצחו.

 

יום אחד הורע המצב בגטו. הגברים הוחזרו באמצע השבוע (אחיה שלמה חשד שמתכוונים להרגם וברח ליער). הגטו הוקף בשומרים אוקראינים. אי אפשר היה לצאת מהגטו. האוקראינים ששמרו מסביב היו יורים. נודע על השמדה של עיירות אחרות. במשך ימים מספר היה מתח. הגברים התפללו וחיכו לנס. אלה שניסו לברוח בלילה חזרו, כי ירו בהם. אימא של אסתר החליטה לברוח. זו הייתה החלטה שהצילה את חייהם. אסתר רואה בהצלחת הבריחה מהגטו לידה שנייה.

 

הם התחפשו לרוסים. האם וסנדר לבשו בגדים פשוטים. האם נשאה את התינוק ומטפחת על ראשה. אסתר לבשה חולצה וחצאית רוסיות שהיו לה מלהקת ריקודי הפולקלור שבה רקדה בעבר. היא לקחה סל כפרי קלוע  ומעדר. אחיה סנדר הצטווה לא להיות צמוד אליהן, אלא לצעוד במרחק קצר מהן, והוא העמיד פנים של נער אוקראיני פרחח, הלך יחף ושרק. הוא היה בלונדיני ובעל עיניים כחולות, בעל חזות ארית. האב לא הצטרף אליהם, כי היה עלול להחשיד את כולם. הוא הבטיח שינסה לצאת בלילה, ואכן הצליח לברוח עם שכן  לאחר שהם שיחדו את השוטר האוקראיני. לאחר כשבועיים הוא נפגש איתם ביער. האם וילדיה יצאו מגבול הגטו בבוקר של ערב ראש השנה. שוטר אוקראיני קרא להם ושאל לאן הם הולכים. האם ענתה שלעבוד בשדה, לאסוף תפוחי אדמה. הוא שתק, והם המשיכו ללכת והתרחקו. הם הלכו יחפים עם בגדים דלים לעורם, לא לקחו איתם כלום, ואסתר חושבת שאולי בשל כך הוא האמין להם. הם לא ידעו אם הוא ריחם עליהם או האמין להם – עבורם זה היה נס. אסתר מציינת שהם המשפחה היחידה מהגטו שהצליחה להינצל, שנשארה שלמה, ההורים והילדים. שאר בני המשפחה נספו בחיסול הגטו. הם הגיעו ליער, ישנו בין השיחים ונעקצו על ידי יתושים.

 

הם המשיכו לכיוון הנהר סטיר ועברו  לגדה השנייה שלו. הם הגיעו למקום של חוות חקלאיות ודפקו בשער, רצו לבקש אוכל וחלב לתינוק. אישה פתחה חלון, הוציאה לחם וחלב ואמרה להם להתרחק משם. הם המשיכו לברוח עד שהגיעו לבית בודד של אלמנה, שחיה בקרחת יער. היא קיבלה אותם יפה והרשתה להם להישאר במקום. הם הדליקו מדורה ראשונה, קיבלו תפוחי אדמה וצלו אותם. הם נשארו שם מספר שבועות. שם הם גם פגשו את בן דודה סנדר, שהצליח לברוח מהגטו ביום בו הוא חוסל (הוא הצליח להסתתר תחת מדרגת עץ, ומשם ראה את היהודים שהובלו להשמדה). גם אחיה שלמה הגיע לשם.

 

שלמה ובן הדוד סנדר יצאו לסייר בסביבה. ביערות היו פרטיזנים יהודים ופרטיזנים רוסים. הם פגשו איכר אוקראיני חסון שעזר להם. הוא היציע להם לחפור ז'ימלנקה – בור, בונקר, מחסה בתוך האדמה. הוא הביא להם משור, והם כרתו עצים ודיפנו את הבור. הבור כוסה בענפים כדי שלא יתגלה. בחורף הדליקו במרכזו מדורה. כל המשפחה הגיעה לשם, ובהמשך הגיעו גם ארבעה בני משפחה אחרת, שני אחים ושתי אחיו. היו להם דרגשים מעץ בדפנות הז'ימלנקה. (בביתה של אסתר תלויה תמונה של הז'ימלנקה, שצייר אחיה סנדר לאחר שנים). שם האוקראיני היה סטפן, ושם אשתו ודקה. הייתה להם בת אנה. הם עזרו להם עם אוכל ונתנו דייסה לתינוק. האב והאחים היו הולכים לכפרים לקבץ נדבות. האיכרים מסביב ידעו שהם יהודים, ואפילו רצו לאמץ את התינוק, אמרו לאם שיהיה לה קשה איתו, אך היא לא הסכימה לוותר עליו. לא הייתה היגיינה, הם לא התרחצו ולא היו בגדים ונעלים. הם היו מלאים בכינים. לימים המליצה אסתר בארץ להעניק לסטפן ולאשתו ודקה הכרה כחסידי אומות העולם, והם אמנם הוכרו כך. ל

 

אחר כחודש הצטרפו האח שלמה ובן הדוד סנדר לפרטיזנים. בהמשך שלמה וסנדר הגיעו למשפחת אשורקו ניקולאי. הוא היה ראש הקהילה הנוצרית בפטיסטית במקום. הוא ידע בעל פה את התנ"ך ואת הברית החדשה. הוא התייחס יפה ליהודים. כשהם הגיעו לניקולאי, הם סיפרו לו על המשפחה. את סנדר, בן הדוד, שנשאר יתום, ניקולאי החליט לאמץ, ואת האח שלמה הוא שלח להביא את משפחתו לשם. הוא קיבל אותם יפה, נתן לכל יהודי נעליים שהוא קלע מקליפות ומסמרטוטים וגם האכיל אותם. הייתה לו כוורת, והוא רדה דבש ונתן לאם עבור התינוק. אפשר היה להישאר לישון אצל ניקולאי. הוא ניקה את חולצותיהם מכינים על ידי כך שהחזיק אותן מעל מדורה . כל האזור היה מתכסה בביצות בסתיו. זה היה אזור פולייסי. בחורף היה שלג והכל היה קפוא. הגרמנים לא כל כך הגיעו לאזור הזה. לימים, בארץ, המליצו אסתר ובן דודה סנדר על ניקולאי ועל אשתו מריה כעל חסידי אומות העולם, והם אכן הוכרו כחסידי אומות העולם. 

יום אחד הגיעו הרוסים ושחררו את המקום. המשפחה של אסתר חזרה לרפלובקה, ושם אסתר חלתה בטיפוס. כל הזמן הגרמנים הפגיזו את האזור, ואסתר נאלצה לרוץ למחסה כשהיא חולה בטיפוס. אנשי "עלייה ב" לקחו אותם למחנות העקורים בגרמניה, לצד האמריקאי. אסתר ואחיה סנדר הצטרפו לתנועת "השומר הצעיר". הם הלכו לחוות חקלאיות ברחבי גרמניה .

שם, ב"השומר הצעיר" אסתר הכירה את בעלה, שלום קוטלר. משם החלו להעלות לארץ קבוצות של צעירים . גם אחיה עלה לארץ, אך נתפס ונשלח לקפריסין. מקפריסין הוא עלה לארץ בתחילת 194. אסתר נותרה בגרמניה, כי לא הסכימה להיפרד מהוריה. היא למדה שם שנה בסמינר, ועזבה כשיכלה לעלות לארץ באנייה "אקסודוס’’. שלום קוטלר נשאר אתה.

ההעפלה באנייה "אקסודוס" – יציאת אירופה

המעפילים הועברו במשאיות מגרמניה לצרפת. בתאריך 11.7.1947 האנייה יצאה מנמל קטן בדרום צרפת ליד העיר מרסיי. היה עיכוב ולכן הם לא קיבלו רשות לצאת מהנמל, אך הם מיהרו ויצאו ללא אישור, דבר שהיה מסוכן מאוד. בים הם חלו ב"מחלת ים". רבים הקיאו כל הזמן, שכבו על הדרגשים, ולא אכלו. על האנייה היו גם מתנדבים מארצות אחרות שבאו לעזור. כשהם יצאו לים הפתוח ליוו אותם אניות מלחמה בריטיות. לפני שהם היגיעו למים הטריטוריאליים של ישראל הבריטים קראו להם ברמקולים לעצור, והם רצו לעלות על האנייה. ההנהגה על האנייה התעלמה מהבריטים והם המשיכו לשוט. הבריטים נגחו באנייה משני צדדיה באמצעות שתי משחתות שלהם. הדפנות נשברו ומים החלו לחדור לאנייה. אנשים פחדו ליפול למים. התנהל קרב. הגברים מקרב המעפילים השליכו קופסאות שימורים על הבריטים. הבריטים ירו והרגו שלשה אנשים ופצעו רבים. הפצועים נזקקו למנות פלסמה, ובלית ברירה אפשרו לבריטים לעלות על האנייה. הבריטים השיטו את האנייה לנמל חיפה. זה היה ביום שישי. המעפילים עלו על הסיפון של האנייה השבורה, הם ראו את חופי הארץ הנכספת, אליה לא אפשרו להם להגיע, ואת אורותיה. הם עמדו נרגשים על הסיפון ושרו את "התקווה".

 

מאוחר בלילה הם הורדו מהאנייה. חילקו אותם לשלוש קבוצות והם נשלחו בשלוש אניות לים. נאמר להם שהם מובלים לקפריסין, אך למעשה הם הושטו חזרה לאירופה. האנייה פאן יורק שעליה היו אסתר ומשפחתה הייתה אניית משא. הייתה שם רק רצפת מתכת, עליה הם שכבו. היה חם מאוד באנייה. הם קיבלו מרק, שגילו בו תולעים, ולכן החליטו לערוך שביתת רעב. מנהיגם מהארץ מרדכי רוזמן פנה לאנגלים, ואחר כך המזון השתפר מעט. כל יום שישי בערב הם ערכו קבלת שבת, שרו "התקווה", ומרדכי רוזמן היה נושא נאום ציוני שהלהיב את המעפילים מאוד והדגיש את רצונם לעלות לארץ ישראל.

 הם הובאו לצרפת, לנמל ממנו יצאו. הם סרבו לרדת בצרפת, למרות שמשלחת צרפתית הזמינה אותם לרדת בצרפת כשראו את מצבם הקשה. כל הזמן סירות של ההנהגה הציונית שטו לידם וחיזקו אותם שלא ירדו. הם קיבלו אוכל לאנייה ועלו אליה גם מתנדבים. אחרי שלושה שבועות האנגלים החליטו להשיטם חזרה לגרמניה להמבורג. המעפילים ערכו טקס של שרפת הדגל האנגלי על הסיפון. הם שטו לכיוון ג'יברלטר. המתנדבים יודעי האנגלית פיזרו כרוזים כדי שכולם ידעו שהם אינם אסירים עבריינים, אלא פליטים ניצולי שואה שמוחזרים לגרמניה. כשהם הגיעו לגרמניה להמבורג הם סרבו לרדת. הבריטים דאגו לעצור את כל הצעירים והורידו אותם ראשונים מהאנייה. גם הנשים, הילדים והזקנים שהיו למטה סרבו לרדת, אך הם נשטפו בזרנוקי מים ונאלצו לעלות לסיפון. הם ראו שמסביב על החוף כל הנמל היה מוקף באנשי תקשורת מכל העולם, שצילמו את המחזה. הם עברו בין שתי שורות חיילים והועברו לרכבת. הם הורדו במחנה פופנדורף למספר שבועות ואחר כך עברו למחנה אחר בעיר הנמל אמדן, שם אסתר רוזמן נישאה לשלום קוטלר בטקס צנוע מאוד (בשנת 1947). אסתר מספרת שהמעפילים נדרשו להירשם, לומר את שמם ומאיזה מחנה עקורים הם הגיעו. הם סרבו לשתף פעולה והמציאו שמות מצחיקים פיקטיביים, ולכן הבריטים חילקו להם תעודות זהות עם תמונה ומספר והיה כתוב בהן "אקסודוס 1947 ". כולם שאפו להגיע לארץ ישראל. ב- 14באוגוסט 1948 הועלו מעפילי " אקסודוס " לארץ .

בארץ

הם הגיעו לבית עולים בפרדס חנה , ומשם עברו והיו בין מקימי מושב משמרת בגוש תל מונד. שם חיו שנתיים ועבדו בחקלאות. בתקופה זו היו מסתננים ערביים רבים שהגיעו לישוב. לאחר שנתיים הם עברו לישוב אזור. אסתר למדה שנה בסמינר לווינסקי והפכה לגננת. אסתר הייתה גננת מוערכת ביישוב אזור במשך עשרים ותשע שנים.

תחביבים: קריאה, מלאכת יד, תפירה, תפירת טלאים, ענפי ספורט רבים: התעמלות בריאותית, טאי צ'י, התעמלות בונה עצם, פלדנקרייז ועוד. אסתר חובבת טיולים בארץ ובעולם.

משפחה: לאסתר נולדו בת ובן, ויש לה נכדים ונינים .

תודה: תודה לאסתר, ששיתפה אותי בקורות חייה המרתקים, שהם נדבך חשוב בקורות חיי עמנו, ומן הראוי שישמרו בזיכרוננו.