מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי דוד ברו נולדתי באתיופיה בעיירה שקוראים לה קוולה מרבה. אני הילד האמצעי מבין האחים שלי שלושה מעלי ושלושה מתחתי.

המסע לארץ ישראל

סיפור העלייה מתחיל  כשהייתי בגיל 5 אני זוכר שכולנו היינו כל כך נרגשים להתחיל את המסע לכיוון ארץ ישראל. המסע התחיל בלילה מכיוון שבלילה יש פחות תנועה של עוברי דרך. התחלנו לצעוד אחרי כמה קילומטרים התחלתי לבכות כי פחדתי מהחושך אבל המשפחה הרגיעה אותי. במסע הזה יש מורי הדרך שהם נוצרים מיקומים שהם מכירים את הדרך לסודן ואבא שלי שכר אותם. במסע הזה יש לפחות 20 משפחות עם ילדים קטנים.

אני זוכר שביום היינו ישנים במערות ובלילה היינו ממשכים לצעוד בשביל שהנוצרים המקומיים לא יסגירו אותנו לשלטונות. מורי הדרך שימשו גם כמגנים מפני שודדים כי היה להם נשקים. בשלב מסוים של המסע מורי הדרך נטשו אותנו וברחו.

אבא שלי שהיה בסודן כמה שנים לפניכן התחיל לשחזר את הדרך, והפך להיות מורה הדרך של המסע. אחרי שלושה שבועות של מסע מפרך הגענו לסודן. נזכיר שבמהלך המסע הזה היו  קשיים רבים: ילדים שחלו בכל מיני מחלות, חוסר במזון והאוכל שנגמר.

במהלך שהייתנו בסודן הסתרנו את יהדותנו ואמרנו לשלטונות שבאנו בשביל לעבוד והכירו בנו כפליטים. הצלב האדום עזר לנו במצרכים בסיסים כמו למשל שמן וקמח. היו כמה פעמים שהחלפנו בתים בסודן בגלל שהשכנים חשדו בנו והראו סמנים שהם יודעים מה היא זהותנו האמתית ולכן היינו צרכים לעשות את המעברים האלה.

אחרי שמונה חודשים בערך, נציגי המוסד הישראלי יחד עם אזרחים יהודים אמריקאים, שהיו שותפים בסוד העניינים ארגנו לנו ולעוד שתי משפחות ויזות וכרטיסי טיסה לגרמניה. כל כך שמחנו שהגיע הרגע הזה. אני זוכר, שאבא הלך וקנה לכל המשפחה בגדים ונעלים חדשים והיינו מוכנים לטיסה. כשהגענו לשדה התעופה בסודן, חיכו לנו אנשי המוסד שליוו אותנו עד המטוס וכל זה בחשאיות מוחלטת מפני השלטונות.

שהמטוס המריא נשמנו לרווחה סוף סוף עזבנו את המדינה העוינת. ברגע שהגענו לגרמניה קיבלו אותנו אנשי מוסד אחרים שחיכו לנו שם. אחרי לילה בשדה בשדה התעופה הגיעה המטוס הישראלי שהביא אותנו ישירות לשדה התעופה בן גוריון. כשהמטוס נחת וירדנו מהמטוס ההורים שלי נשקו את הרצפה והודו לקדוש ברוך הוא על שהגשימו חלום בן 2500 שנה.

הזוית האישית

דוד ברו מספר למתן על מסע העלייה מסודן לישראל, על הגשמת חלום בן 2500 שנים.