מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הדרך לבית הספר של אסתר קטעבי

סבתא מספרת ושירה מתעדת
ממתינים לעלייה למטוס בעדן
גם חברותי הגיעו עם אבותיהם בסוס ועגלה עד למקום המפגש ומשם צעדנו יחד במשך כשעתיים

אני אסתר קעטבי נולדתי בארץ ישראל בשנת 1951 להורי עובדיה ומרים קעטבי ז"ל.
הורי כמו שאר יהודי תימן נכספו שנים רבות להגיע לארץ ישראל. בשנת 1948 הגיעה הידיעה על הקמת מדינת ישראל. ידיעה זו יצרה גלי התרגשות והתעוררות בקהילה היהודית בתימן. שליחי הסוכנות שהגיעו לתימן קראו ליהודים לקום ולעזוב את מקומות מגוריהם ולעלות לארץ הקודש.
בני הקהילה ארזו את מעט הרכוש שהצליחו לאסוף ויצאו למסע שמטרתו הסופית היא ארץ ישראל. הורי ומשפחתם הצטרפו למסע, הם עשו את דרכם ברגל בדרכים קשות ורצופות סכנות. הם נאלצו להתמודד עם שודדים וראשי שבטים מקומיים שארבו להם על אם הדרך והתקיפו אותם כדי לגזול את רכושם המועט. לעתים אף נטלו את חייהם. הורי סבלו מרעב והסתפקו בפיתות, דבש ותמרים. הם סבלו מהשמש היוקדת, המחלות והמגפות. תינוקות, ילדים, זקנים וחולים מתו עוד בטרם הצליחו להגיע למחוז חפצם. רק לאחר שבועות של תלאות וטלטולים בדרך, הצליחו הורי להגיע באפיסת כוחות למחנה המעבר באזור עדן. שם המתינו למטוסים שיעלו אותם לארץ ישראל. זו הייתה הדרך היחידה לצאת מעדן ולהגיע לארץ. היות והמצרים חסמו את תעלת סואץ משייט ישראלי.
בכל יום ויום הוטסו לישראל חמש מאות או שש מאות יהודים תימנים במבצע שכונה "מרבד הקסמים"! בשנת 1949 הגיעו הוריי במסגרת מבצע זה לשדה התעופה לוד. משם הם הוסעו על ידי הסוכנות ליישוב יערה שבגליל העליון, יישוב פסטורלי שמסביבו עצים ויערות. היישוב הוקם זמן מועט קודם הולדתי ושם נולדתי.
בהיותי בת שנתיים עברנו לכפר אשפון שליד המושבה נס- ציונה. הכפר היה מלא בפרדסים ופריחה, ובין הפרדסים נבנו הבתים. במרכז הכפר הייתה באר ממנה שאבנו את המים לכל הצרכים שלנו בבית. בכפר הייתה אווירה מאוד מיוחדת של אחדות, אהבה, השתתפות בכל שמחה, וגם בעת צרה. אני זוכרת את אנשי הכפר עם שמחת החיים שהייתה לכולם למרות אירועים עצובים וכואבים שעברו וחוו במהלך חייהם.
חוויה מיוחדת שאני זוכרת מימי ילדותי הם ההכנות לחג הפסח בבית הוריי. הייתה זו חוויה בלתי נשכחת. אני זוכרת שעזרנו לאבי ולאימי בהכנות לקראת החג, ההינו בוררים את התבלינים, מנפים את הקטניות ואחר כך טוחנים אותם במכתש ועלי. היו לנו שני ריחיים, אבי הכשיר אותם ובאחד מהם טחנו את הקפה והז'נגביל וברחיים השניים את החוויג' למרק והחילבה. הסחוג' היה נטחן באבן מיוחדת ומכיוון שלא היו לנו מכשירי עשינו הכל ביד. כל נשות השכונה היו באות אל ביתנו שהיה פתוח לכולם ועוזרות לנו לטחון את כל התבלינים לפסח.
רק בכיתה ד' התחלתי את לימודיי בבית הספר היסודי ממלכתי דתי שבנס- ציונה. באותם ימים לא היו כבישים סלולים ולא כלי תחבורה מתקדמים ולכן כדי להגיע לבית הספר, רכבנו על סוס ועגלה. אבי לקח אותי ואת אחי מחצית מן הדרך לבית הספר, שם הוא נפרד מאיתנו והמשיך בדרכו לעבודתו בפרדסים שהיו במרחק גדול מבית הספר. אני ואחי המשכנו לצעוד רגלית עם חברות נוספות. גם חברותי הגיעו עם אבותיהם עם סוס ועגלה עד למקום המפגש ומשם צעדנו יחד במשך כשעתיים. עד שהגענו לבית הספר. במשך כארבע שנים צעדנו כך בקיץ ובחורף, בחום ובקור, בשרב ובגשמים. בחזור מהלימודים אהבנו לצעוד יחד במשך כשעתיים וחצי בין הפרדסים, עד שהגענו הביתה לכפר.
כשסיימתי את לימודי בכיתה ז', סגרו את בית הספר, מכיוון שדרך ההליכה של התלמידים נמשכה שעות רבות והדרך הייתה קשה ומתישה. אז העבירו את בית הספר למקום נוח, נגיש וקל יותר כדי להגיע אליו- רחוב גאולה 30. שם סיימתי את לימודי בבית הספר היסודי. לאחר מכן עברתי לתיכון בית יעקב שברחובות.
בהיותי תלמידה בתיכון חוויתי את מלחמת ששת הימים. לאחר סיום לימודי בתיכון כשהייתי בתפילת יום הכיפורים בבית הכנסת, פרצה מלחמת יום הכיפורים. אני זוכרת את המבוכה והבלבול הנורא. גייסו את אחי, דודי ובני דודי בזמן התפילה. במשך כל ימי המלחמה הייתה דאגה רבה לשלומם. אנחנו הבנות עזרנו לשכנות עם ילדיהן משום שאת בעליהן גייסו גם כן למלחמה.
תמיד היינו חיים בכייף למרות כל התנאים הקשים- לא היו לנו מוצרי חשמל ולא כבישים ודרכים סלולות. אבל תמיד תמיד היה לנו טוב והיינו בשמחה.
תשע"ה

מילון

מרבד הקסמים
מבצע העלאתם של יהודי תימן לארץ ישראל ידוע גם בשם מבצע על כנפי נשרים.

ריחיים
אבני רחיים הן זוג אבנים המשמשות לטחינת גרעינים, בעיקר גרעיני דגנים, לקמח.

עלי ומכתש
כלים המשמשים לטחינה, כתישה או מעיכה וערבוב של אבקות ומשחות. העלי הוא מוט כבד שצורתו מעין אלה, והמכתש הוא כלי קיבול שצורתו מזכירה קערה.

ציטוטים

”תמיד היינו חיים בכייף למרות כל התנאים הקשים אבל תמיד היה לנו טוב והיינו בשמחה.“

הקשר הרב דורי