מאגר סיפורי מורשת

הקמת מושב צפריה

הדילמה שבן גוריון העמיד בפני חברי מושב צפריה שדות פלחה או שדה תעופה?

הוריי עלו לארץ בשנת 1949 והקימו את מושב צפריה, בהחלה הם גרו בתוך בתים נטושים והרוסים שליד המושב ובהמשך הם החליטו להקים את מושב צפריה בתוך הפרדסים שהיו באזור. אני זוכרת שהיתי ילדה קטנה בת פחות משש וטיילנו בשבת אחר הצהריים לאתר הבנייה של מושב צפריה היה שם מערבל בטון ידני ונכנסתי לתוכו וחברה החלה לסובב את הידית של המערבל כשאני בתוכו עד שהוריי שמו לב והוציאו אותי מתוכו עם חתך בגבה שעד היום יש לי צלקת מעל הגבה מה"משחק ילדים" הזה. אני זוכרת שפעם בכמה חודשים היה מגיע סרט קולנוע למושב.

טנדר ויליס היה עובר במושב ועל המכסה מנוע ישב שאול ביבר עם אקורדיון והיה שר ומודיע לכולם שיש סרט הערב, הסרט היה מוקרן על גבעה מעל מקלט שעליה דשא ושם היה יושב הקהל ואת הסרט הקרינו על גב מבנה ציבורי. יש לי עוד זיכרונות ועוד זיכרונות מהילדות שלי במושב, בעונות קטיף כגון: תפוזים, כותנה, בוטנים או כל גידול אחר שהצריך ידיים עובדות נוספות היו סוגרים את בית הספר והילדים היו מגויסים לקטיף עד שהסתיים או לעזרה לסיקול אבנים בשדות הפלחה.

בעשור למדינת ישראל ביום העצמאות הגיע בן גוריון לבמה המרכזית במושב וביקש מהחברים לוותר על שדות הפלחה לטובת הגדלת מסלולי ההמראה של המטוסים בשדה התעופה לוד שבהמשך כשבן גוריון נפטר הוא נקרא על שמו. החברים הקימו קול צעקה הם היו מזועזים מבקשתו של בן גוריון איך יתכן שנוותר על שדות הפלחה שאנחנו מגדלים בהם חיטה לטובת טיסות לחול. יש לזכור שכל החברים במושב צפריה היו ניצולי שואה שבעמל כפיים הקימו את המושב.

אני זוכרת שעד גיל 12 גרנו במושב צפריה, היו לנו 2 חדרים בבית, חדר להורים וחדר לילדים, היה שם בית כנסת שהוא היה מקום מפגש בשבתות, הייתה מרפאה וצרכניה, בית הספר לא היה במושב, אלה במושב הסמוך שנקרא חמד והוא היה בית ספר אזורי של עוד כמה מושבים דתיים באזור. בגיל 12 עברנו לבני ברק, בבני ברק היה לנו 2 וחצי חדרים.

השירות הצבאי

שירתי בצנחנים הייתי מקפלת מצנחים וגם צנחתי כבונוס לבנות היו לי 24 צניחות יום, לילה, צניחות הלילה היו מתבצעות כאימון ליחידות נבחרות ששובצתי אליהם כעידוד לפחדים שהיו לחיילים מצניחת הלילה כביכול "תראו בת צונחת אין לכם מה לפחד". צניחות לים התיכון במפגן יום העצמאות צנחתי לים בחוף תל אביב. וגם לחוף חיפה, בנוסף היה צופר שרפול שהיה קצין צנחנים ראשי נתן לי לאחר השחרור לכבוד צניחה לבני העמקים בכינרת. הרגע הכיפי בצניחות שאני זוכרת הוא הרגע שאתה קופץ מהמטוס, הוא מתרחק, המצנח נפרש ויש דממה למשך כדקותיים בדייה עד הנחיתה, בזמנו השתחררתי מהצבא עם כמות צניחות הכי גבוה שהיה לבנות עד אז. לאחר שהשתחררתי המשכתי לשרת בכוחות הביטחון בשירות הביטחון הכללי (ש.ב.כ) עד שנשאתי והקמתי משפחה.

הנכד הראשון שלי

הייתה לי הזדמנות לצאת לחופשה ויצאתי כשהיה ברור שבכל רגע יכולה להיות הלידה של נכדי הראשון, אך אני בסופו של דבר החלטתי לצאת להפלגה, בחזרה מההפלגה הייתי על סיפונה של אוניית טיולים במימי הים התיכון ולא היתה תקשורת בלב ים, כשהתקרבנו לחוף הטלפון קלט הודעה על הולדתו קפצתי משמחה על הסיפון כשכל האנשים מצטרפים אלי ומריעים לכבודו של הנכד שנולד.

על מה נקרא שמי

שמי נקרא על שם סבתי לאה שנפטרה שבועיים לפני שעלתה ארצה, לאחר שחזרה מהשואה. בשנת 1996 עליתי לקברה שבברטיסלאבה (עיר הבירה של סלובקיה), שיפצנו את המצבה קצת.

החיים בצל הורי ניצולי השואה

עץ משפחתי מתחיל בעצם מהורי, שנותרו אודים מוצלים מאש יחידים ממשפחתם הענפה ואבי נותר יחידי לא רק ממשפחתו אלא גם מעירו. אמי פגשה את אמה (סבתי) על אדמת גרמניה בשעה שחזרה בטור מהעבודה במפעל aeg זה החברה שמוכרת לנו ממכונות כביסה,מדיחים וכו, שחוייבו לעבוד עבור הצבא הגרמני. שם הם עבדו בעבודות כפייה של הנאצים ויצרו פצצות לצבא הגרמני. סבתי היתה בטור שהלך לעבודה במפעל, וזיהתה את בתה, את אימי. כל יום סבתי שמרה לבתה לחם וקליפות תפוחי אדמה שחולקו להן כמזון ודאגה לחיות חיצונית בטור שתוכל לדחוף לידיה של אימי את המזון שהיה כל כך חיוני לקיומם.

שתיהן הגיעו לווסטפלן שבגרמניה מאושוויץ בסוף שנת 1944. הן עבדו שם כמה חודשים, באחד המשמרות של העבודה, אימי שהיתה נערה ציערה כנראה נרדמה על יד המכונה שעבדה בה. והשומרת הנאצית שהעירה אותה בגסות גרמה לבוהן של אימי להתפס במכונה שקטעה לה רבע בוהן.כששאלתי אותה איך טיפלה בה? היא גיחחה, ואמרה שאפילו פיסת ניר לא ניתן היה למצוא בתנאי החיים שלהם. הצבא האמריקאי שחרר אותם על אדמת גרמניה לאחר צעדת מוות שהנאצים הצעידו את היהודים בכדי לברוח בחסותם למקומות מסתור. לאחר כמה ימים, אימי סיפרה לי. כשלא נותר לה כוח יותר והיא החליטה שהיא נופלת, כשהיא יודעת מה יהיה דינה, הנאצים ירו בכל יהודי שנשר מהצעדה. הם מיהרו לברוח כשם לובשים את המדים עם הפסים של היהודים שהאמריקאים לא יזהו אותם, ברגע שהיא נפלה ניתנה פקודה של הנאצים לכל היהודים להשכב על הרצפה ככה הם שכבו כשלוש שעות. עד שיהודי אחד העז להרים ראש וראה שהנאצים ברחו, הוא קרא לעבר היהודים "קומו יהודים הנאצים ברחו" ואז הגיע הצבא האמריקאי ,אסף את היהודים למקום ריכוז ,לא לפני ששלח רב צבאי אמריקאי שתחקר כל אחד על היהדות, זאת מכוון שהנאצים התחפשו במדי היהודים בכדי לברוח. הרב נתן לכל יהודי ספר תהילים.

היהודים רוכזו במחנות צבא של הגרמנים שברחו.ושם הצבא האמריקאי דאג להם במשך עוד כחמישה חודשים, עד שכל מדינה שלחה תחבורה לאסוף את נתיניה. הדבר לקח זמן כוון שכל התחבורה, רכבות.כבישים, הופצצו על ידי האמריקאים בשעה שכבשו את גרמניה. בכלל כל אירופה היתה בבלגן ענקי לאחר כל כך הרבה שנות מלחמה. אימי הגיעה יחד עם סבתי לברטיסלבה בשנת 1945 ושם פגשה באבי. שם גם נישאו ושם גם נולדו שתי אחיותי הגדולות.

העלייה לישראל

לאחר ששמעו שיש צבא למדינת ישראל הם החליטו לעלות לחיות עם המשפחה שהקימו בארץ בטוחים יחסית יותר מאשר באירופה.כאן הקימו את ביתם במושב שבנו והרחיבו את משפחתם .אני ואחותי הצעירה נולדו כבר פה בארץ. גם כשסבלנו התקפות של הפדיון בשנות החמישים שהיו פולשים מדי פעם על המושב, תמיד שמענו את הורי אומרים שלמרות הכל אנחנו בטוחים כאן יותר מאשר באירופה.יש לנו צבא משלנו שדואג לנו היהודים. למרות כל המלחמות שעברו פה בארץ, תחושת הבטחון שזה שלנו תמיד היתה קיימת וזה דבר כל כך לא מובן מאליו.לגבי ניצולי השואה.

הזוית האישית

דניאל: מאוד נהניתי לשמוע את כל הסיפורים המעניינים של סבתא, בעיקר על הקיבוץ, העבר של המשפחה והצבא. בסך הכל היה מאוד מאוד מאוד כיף ומעניין!!

לאה: תענוג אמיתי היה להיחשף לחברת נכדי בין חבריו, על ההתעניינות שלו בעולם של שני דורות מעליו, חן חן על ההזדמנות.