מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של סבתא רבקה קלימשטיין-פליישון, מפולין לישראל

זה סיפורה של משפחה ציונית שעלתה ארצה בשנות ה-30 ונטלה חלק פעיל בבניית הארץ והגנתה. חייה של משפחה הם כספר עב כרס. קצת קשה לסכם במילים ספורות חיים של עשרות שנים לכן בחרתי להתרכז באירועים שנחרטו בזיכרוני, וכן מספוריהם של הורי ובני משפחתי האחרים.

משפחת פליישון, משפחת אבי, גדליהו, התגוררה בעיירה דומברוביצה ליד פינסק שברוסיה הלבנה, ליד נהר הויסלה.

משפחת שטיין – משפחת אמי, ברכה, התגוררה בפולין בעיר הגדולה ביאליסטוק.

משפחת פליישון, מנתה שישה ילדים. אם המשפחה שרה והבת רייזל נפטרו לפני המלחמה. יצחק, אב, המשפחה ושתי הבנות חיה והינדל ומשפחתם נספו בשואה.  הבנים מאיר וגדליהו עלו ארצה באמצע שנות ה-,30 עוד לפני מלחמת העולם השנייה. דודי מאיר עלה ארצה  במכבייה הראשונה. באותם ימים הבריטים לא הרשו ליהודים לעלות ארצה. לכן, חיפש דרך להגיע ארצה והצטרף למכבייה. אשתו וביתו עלו ארצה מאוחר יותר  הקימו משפחות ונטלו חלק בהקמת המדינה. אבי גדליהו עלה ארצה בשנת 1936 כחלוץ בתנועת "החלוץ". הבן מרדכי גויס לצבא הרוסי בגיוסים הראשונים. אחותו חיה באה איתו לתחנת הרכבת להיפרד ממנו. הוא לא הספיק לתת לה נשיקה רק אמר "חיה'לה, תשגיחי על אבא." ולפתע אבי המשפחה, יצחק פליישון, הגיע לתחנת הרכבת. האבא לא אמר מילה, אולם מבטו אמר הכל.

הבן מרדכי עבר את כל מלחמת העולם בצבא הרוסי. המשפחה שהקים עוד לפני המלחמה הוכחדה בשואה. הוא חזר לעיירה דומרביצה וראה שלא נשאר ממנה הרבה. מרדכי עלה לארץ באוניה "אקסודוס",התחתן שוב במהלך עלייתו ארצה והקים משפחה חדשה. אבי גדליהו, ואחיו הבכור מאיר לא ידעו אם אחיהם מרדכי נותר בחיים לאחר מלחמת העולם השנייה. יום אחד אבי פגש מכר ברחוב שסיפר לו שיש שמועה כי אחיו מרדכי נשאר בחיים והוא בדרך לארץ. המתח וההתרגשות שאחזו בו היו גדולים מאוד. מיד הוא הלך לביתו של אחיו וסיפר לו על כך. כעבור מספר ימים לפתע נשמעה נקישה על הדלת. האח מרדכי ניצב בפתח הבית (כששמעה זאת אחותי רצה לספר לכולם "גם לנו יש מעפילים". באותם ימים יצאו ילדי הגנים ובתי הספר לחוף עתלית והניפו את דגלי המדינה לכבוד העולים החדשים שעלו ארצה). התדהמה והשמחה היו גדולות לאין שיעור. הבת חיה, שנפרדה מאחיה מרדכי בעת גיוסו לצבא הרוסי, שלחה לאחיה גדליהו בארץ ישראל תמונה שלה עם הקדשה "זכור גדליהו כי יש לך אחות בגלות" דומברוביצה 1939. חיה ניסתה להבריח את הגבול עם שתי חברותיה. ברכבת התחרטה שהשאירה את אביה לבד בבית, קפצה מהרכבת ונהרגה על ידי חיל גרמני שירה בה  באזור וילנה.

אבי גדליהו נהג לספר שהוא ואחותו הצעירה חיה היו האחראים על ניקיון הבית. היות וגרו על יד נהר נהגו לכבס את בגדיהם במי הנהר. המשפחה חוותה פרעות ביהודים עוד שנים לפני מלחמת העולם השנייה. אבי נהג לספר לנו על הצורר פטלורה ואנשיו שנכנסו לבית המשפחה קרעו את כל השמיכות והכריות ופזרו את הנוצות בכל הבית. הם גם גזרו את זקנו של יצחק, אב המשפחה, כדי להשפילו.

גדליהו אבי היה מדריך ופעיל מאוד בתנועת "החלוץ" שהכשירה צעירים לעלייה ארצה. "ההכשרה" נערכה עוד בפולין. הצעירים מתנועת ה"חלוץ" עלו ארצה מטעמים אידיאולוגיים. אבי עלה ארצה בשנת 1936. בהכשרה בפולין הם חיו כמו בקיבוץ, חיי קומונה כדי להתרגל לחיים בארץ. הם עבדו עבודות כפיים קשות- ייבשו ביצות וסללו כבישים. "אנו בנו ארצה לבנות ולהיבנות בה"-זה שיר שמתאר את חיי החלוצים בארץ. את השיר הזה נהגו לשיר הרבה בביתנו. במשך כל השנים המצב הביטחוני בארץ היה קשה ובני המשפחה יצאו להגנתה. אבי היה "גפיר" בצפת יחד עם חברו דוד גרוס במשטרת היישובים העבריים. לאחר מכן עבד ב"תנובה" ואף סידר שם עבודה לאחיו מרדכי. היו ימים שבהם לא היה יכול לחזור הביתה מהעבודה כי בוואדי רושמייה בחיפה הערבים ירו וירו.

הקשר בין האחים היה הדוק מאוד.  דודי מאיר  היה ראש המשפחה בארץ. למעשה, מנהיג המשפחה שבביתו רחוב יל"ג 17 א', חיפה התכנסו האחים מדי שבת ושבת עם הילדים והנשים. הפגישות המשפחתיות בין שלושת האחים נמשכו כל השנים. כל מוצאי שבת היה ברור וידוע שמרדכי וגדליה אצל מאיר ודובה. במסגרת פגישות אלה מרדכי סיפר לאחיו את כל קורותיו בצבא הרוסי ולאחריו. הם לא יכלו להאמין למשמע אוזניהם. לנו הילדים כמעט ולא סיפרו דבר על כך.

משפחת שטיין – אמי ברכה פליישון (שטיין)

התגוררה ברחוב זמנהוף 5 בביאליסטוק בפולין. הילדים שמואל, אברהם וברכה, אמי, עלו לארץ באמצע שנות ה-30. הקימו משפחות והשתתפו בבניין הארץ ובהקמת המדינה. הבן ישראל ומשפחתו נספו בשואה בשנת 1943 וכן האם רבקה. האב ישעיהו נפטר עוד לפני המלחמה.

אמי ברכה עלתה לארץ לאחר תקופת הכשרה של תנועת " החלוץ" בפולין, בשנת 1935. הצטרפה לקיבוץ "גבעת השלושה" והקמתו. יומם וליל היא וחבריה עבדו בעבודות קשות. מאוחר יותר  היא עברה להתגורר עם חברותיה הטובות בעיר פתח – תקווה ועבדה בסלילת כבישים ומדרכות. בניית הארץ פשוטו כמשמעו. לימים, חברתה הטובה פשקה הכירה לה את אבי. הורי נשאו בארץ ונולדו להם שלושה ילדים: שרה,רבקה ואיציק. בראשית דרכם ולהם כבר שתי בנות גרו בקריית חיים שליד חיפה בדירה משותפת לשתי משפחות. כל משפחה גרה בחדר נפרד. המטבח והשרותים היו משותפים. הנשים עשו תור בבישולים במטבח. באותה תקופה עלו ארצה הרבה מעפילים, ניצולי שואה ולא היו מספיק דירות מגורים לכולם. לכן משפחות רבות מאוד נאלצו לגור יחד באותה דירה. לאחר מכן, עברנו לגור בחיפה, גם שם יחד עם משפחה בדירה משתופת אבל גדולה יותר.

עם הקמת המדינה המצב הכלכלי בארץ היה קשה. היה חוסר גדול במצרכי מזון התקופה נקראה "תקופת הצנע".

כדי לקבל מצרכים למשפחה היו פנקסי מזון לפי מספר הנפשות. עם שוברים לרכישת מוצרים כגון: שמן, סוכר, קמח ושוקולד לילדים.

בהיותי בת 5 עברנו לגור בדירה משלנו- שני חדרים והול, פינת האוכל, מטבח מרווח ומרפסות. שפת הדיבור בבית הייתה עברית, וכאשר לא רצו שנבין ההורים דיברו באידיש. כך למדתי את שפה זו. כיום אני משתתפת בחוג לאידיש. מילים וביטוים רבים מאוד מזכירים לי את בית אבא ואמא, למשל:"ווס, הרצעח?" "מנץ טרעחת, און גוד לאכת" ועוד הרבה הרבה…

תקופת הילדות זכורה לי כתקופה מאושרת. היינו משחקים הרבה בחוץ- הייתה לנו רחבה שנקראה "מתחת לעמודים" שם נפגשנו עם כל ילדי השכונה למשחקי כדור, בנינו סוכות משותפת ואכלנו ביחד. היו שם הרבה מאוד ילדים ולכן הארוחות נערכו בשתי משמרות. משמרת ראשונה רק הקטנים מדורות ל"ג בעומר שכונתיות – אחת ענקית מרכזית ומסביב מדורות קטנות יותר.

משחקי ילדות

אספנו תמונות חלקות ועשינו החלפות בינינו. כמו כן אספנו "זהבים" ושמרנו אותם בין דפי ספרים. "זהב" [ניירות עטיפה של סוכריות ושוקולד] זהב שהיו עליו נצנצים היה נחשב יקר יותר בעינינו. עטיפות של מסטיק "פם פם". בשמחת תורה הלכנו עם דגל, עליו תפוח עץ ומעליו נר דולק.

אורח החיים בתקופת ילדותי

הבישול נערך על "פרימוס" ועל פתיליה- בישול איטי וטעים ביותר. בשלב מאוחר יותר נרכשו כיריים לבישול בגז וטוסטר אובן. מקרר היה על קרח. אחת למספר ימים היה אותו קרח לשכונה. היינו שמים מגבת על הגבת ובלוק הקרח עליה. מאוחר יותר נרכש מקרר חשמלי. ההתרגשות הייתה רבה.  כביסה – נערכה אחת לשבוע. הייתי הולכת עם אמי לרחוב קרוב לנו ,"בן יהודה" שם ישבו על המדרכה נשים ערביות שהציעו עצמן לכביסות. הכובסת ישבה על הרצפה, לפניה גיגית גדולה שם כיבסה את הכבסים. לא היתה מכונת כביסה ולא מיבש כביסה. הכביסה נתלתה על הגג המשותף לכל השכנים. עלינו חמש קומות עם גיגית לתלות כביסה. מכונת בשר לטחינה ידנית. אמי הייתה מצמידה את המכונה לשולחן העץ ומסובבת בידה את הידית כדי לטחון בשר, דגים ועוד.

עזרה בבית – היות ואבי עבד ב"תנובה" הייתה להם צרכניה מיוחדת מידי שבוע הייתי נוסעת באוטובוס עם אבי לעזור לו בקניות. יפה הקופאית נהגה לתת לי ממתקים בשקית נייר בצורת קונוס. במכולת השכונתית היינו קונים יום יום לחם לבן ולחם שחור ולעיתים חצי כיכר לחם.

חתונות במשפחה – זכורות לי החתונות של בנות הדודים שלי מבוגרות ממני, שבהן הכינו המשפחות את כל הבישולים בעצמן והביאו לאולם. מאוחר יותר כבר היה בישול קייטרינג  באולמות. כמתנה אומנם הביאו כסף, אבל יותר הביאו מתנות כמו מגש, סיפולוקס, כלי בית ועוד. הכוונה היתה לעזור כך לזוג הצעיר. עד היום נשמרו אצלי מתנות: מגש ובקבוקי תבלינים.

הייתה זאת תקופת "מלחמת ההתשה" בה נפצע אחי איציק על גדות תעלת סואץ. לאחר מלחמת ששת הימים ולפני גיוסו של אחי לצבא אמי קיוותה שלא תהיינה יותר מלחמות. למרבה הצער המלחמות בארץ נמשכות עד עצם היום הזה.  פציעתו         הייתה ימים ספורים לפני יום נישואי.

משחר ילדותי רציתי להיות מורה. בנערותי נתתי שיעורים פרטיים לילדים חרשים ועבדתי בקייטנות. בסיום התיכון הלכתי לסמינר המורים ולמדתי הוראה. באותם ימים לא קיבלנו עבודה כמורים בקרבת הבית ונאלצנו לנסוע לעיר אחרת. אולם חברותי ואני הינו מאושרות להיות מורות. בסיום לימודי נישאתי לאלכס  קלימשטיין, ולנו שלוש בנות: אורלי, ברכת ועדי, שלושתן שרתו כקצינות בצבא ההגנה לישראל. אני סבתא לנכדים מקסימים ואוהבת להיות חלק פעיל בחייהם.

עבדתי בהוראה שלושים וחמש שנים. נהניתי מאוד. כיום אני מתנדבת בבית ספר בחיפה אחת לשבוע בעזרה לתלמידים מתקשים באנגלית.

השיר "עלה קטן שלי" מאת ישי לפידות. שר אברהם פריד

"אני הוא עץ מאוד זקן ושבע ימים

ראיתי כבר רוחות עזות ורעמים

אתה עלה קטן מתנועע

בטוח בעצמו, הכל יודע

קח איתך צידה לדרך,את נסיוני

אל תזלזל,אולי זה כל מה שיש לי

כי יש ימים יפים הכל פורח

ויש שעות קשות הכל בורח

תחזיק חזק עלה קטן שלי

כי לא תמיד הכל בחוץ בהיר

ורוח סער וסופה קרה תזכור ותתחזק אני איתך!

לא תמיד הכל נכון הכל מובן

חיים זה לא שיעור חשבון זה גם מבחן.

עכשיו עלה קטן הכל רגוע

אך מרחוק אולי ענן

מגיע קח איתך ציידה לדרך את ברכתי

חצי הכוס היא מלאה תזכור תמיד

וכשהשמש אל הים שוקעת

אל תדאג מחר היא שוב זורחת

תחזיק חזק עלה קטן שלי…

אשרי האיש

אשר לא הלך בעצת רשעים

ובדרך חטאים לא עמד

ובמושב ליצים לא ישב

כי אם בתורת אדוני חפצו

ובתורתו יהגה יומם ולילה

תחזיק חזק עלה קטן שלי…

הזוית האישית

החוויה שלי מתכנית הקשר הרב דורי זו הזדמנות פז של אחת על אחת עם נכדתי עומר לוי לספר לה את סיפור חיי משפחות פליישון ושטיין בפולין ובארץ. משפחות שנטלו חלק פעיל בהקמת המדינה, בבניית הארץ ובהגנתה. כמו לחזור במנהרת הזמן לעברה ולשורשיה של המשפחה. כמו-כן היה לי לעונג רב לספר לעומר על צורת החיים שחייתי בארץ כ"צברית" ילידת הארץ. ההקשבה וההתעניינות של עומר בשורשי המשפחה ריגשו אותי מאוד.

חוויה נעימה מאוד הייתה לי להכיר סבים וסבתות של חברותיה ולגלות סיפורים דומים. הכרתי את סבתא רבתא של עידו שהיא מהעיר ביאליסטוק – העיר שבה נולדה וחיה אמי לפני עלותה ארצה. ברצוני לציין את הסיור בבית התפוצות שהיה מעניין ומרגש.

ברצוני להודות למנהלת בית הספר רבין, גברת מזל וישטיין, ולכל צוות המורות ובראשן קרן ברקן שנרתמו למשימה חשובה וערכית זו. תודה מיוחדת לדליה שקד שהייתה איתנו לכל אורך הדרך. יהא שכרכן בעמלכן. ההתעניינות שלכם בילדים ובסבים וסבתות בקשר הרב דורי ראוי לשבח.