מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1961 עלינו לארץ מקובה (אמריקה המרכזית).

בגלל משטר של המצביא פידל קסטרו שהתגלה כקומוניסט, החלו יחסים דיפלומטיים עם קובה שהתבטא בהחלפת תלמידים בין רוסיה לקובה.

בשל כך, אבי ויקטור שפחד שייקחו אותי בהחלפת התלמידים מקובה לרוסיה החליט לעזוב הכול ולעלות לארץ ישראל במסגרת הסוכנות היהודית.

שלחנו משלוחים דרך הים לפני יציאתנו ולקחנו איתנו רק 4 מזוודות. יצאנו מדלת צדדית ונסענו לשדה תעופה בתאריך 23.2.1961 (תאריך טיסתנו לארץ).

מאחורינו השארנו עסק משגשג של תרופות ובית מרקחת, בית 7 חדרים מרוהטים, 2 משרתות ועושר רב, הכול השארנו מאחורינו, העיקר לעזוב משטר קומוניסטי.

כשהגענו לארץ נשלחנו לאשדוד שהייתה עיר בתחילתה, הכול חול מסביבנו ורק הבניין שגרנו בו היה הבניין היחיד באזור. גרנו שם כחצי שנה וביקשנו העברה כיוון שאבי שהיה רוקח במקצועו לא מצא עבודה בתחום באשדוד אלא נשלח לעבוד ברוגוזין (בית חרושת לחוטי ניילון).

העבירו אותנו למעברה ג'סי כהן בחולון (שכונת עולים חדשים) גרנו בצריף קטן אבא, אמא, אחותי ואני. (הייתי בת 11 וחצי ואחותי בת 8 וחצי). בשעות הבוקר למדנו בבית ספר והיה לי קושי רב בגלל חוסר תקשורת עם התלמידים שבכיתתי. לא ידעתי עברית בכלל… אחרי שעות הלימודים שיחקנו בחצר ובמשחקי חברה: קלאס, חבל, חמש אבנים, רכיבה על אופניים ותופסת.

בצריף שגרנו היה מקרר קטן וישן שאז קיררו על-ידי בלוקים של קרח (כמו בסרט "אלכס חולה אהבה").

המעבר בין קובה המתקדמת והעושר שהיה לנו לבין המעט והישן שקיבלנו כשעלינו גרם לסבל רב לאמי בעיקר ואף חלתה בדיכאון. לאחר שנה עברנו דירה לשיכון בחולון ברחוב יוטבתה וגרנו שם כ-4 וחצי שנים.

הזיכרונות מהבית הזה הם עצובים מאוד. אמא הייתה חולה הרבה זמן, אבא תפקד כאבא וכאמא בבית: הכין אוכל, כביסה, ניקיון יחד עם אחותי ואיתי ותוך כדי, המשכנו את לימודינו אחרי בית ספר יסודי, המשכנו לבית ספר מקצועי "ויצו צרפת" ברחוב "נחלת יצחק". למדנו שם מקצוע: אני למדתי אופנה ואחותי אומנות.

 

קישור לסרט של סיפור העלייה: "כך הכל התחיל"

תשע"ה