מאגר סיפורי מורשת

 

 

 

 

אמי  למדה בנעוריה לתפור פרוות ומעילים וברור מעל לכל ספק שיכולת זאת אפשרה לה לעשות עסקות חילופין עם  אנשים שהיו זקוקים למעילים ובתמורה קיבלה מהם מוצרי יסוד כמו קמח, סוכר, אורז וכד' שאפשרו חיים למשפחתי. 

העיירה חרוביישוב קרובה לגבול אוקראינה ולכן המוצא המהיר היה המעבר לשם בעזרת סוס ועגלה. במסע זה משפחתי עברה בערים רבות, המוני פליטים גדשו את הרכבות, את התחנות שבדרך, בכל מקום הם נתקלו באנשים שהתנדבו לעזור לפליטים ולשכן אותם במבנים גדולים שהיו פנויים לצורך כך. ניסו לשלב את הילדים בבתי ספר וההורים ניסו להתפרנס בכל דרך אפשרית. בשלב מסוים הגרמנים התחילו להפציץ את העיר שהם שהו בה ולכן נאלצו להמשיך בנדודים לתוך רוסיה. כאשר גרמניה פלשה גם לרוסיה, נאלצה משפחתי להמשיך לנדוד לכיוון קזחסטן, שם נולדתי אני.

ב- 11 לינואר 1945 נולדתי בסמיפלטינסק. היה חורף קשה, הטמפרטורות ירדו אל מתחת ל- 40 מעלות צלזיוס, ההישרדות הייתה קשה ואולי לא ניתן אפילו להבין כיצד שרדנו. במהלך המלחמה, גויס אבי לצבא ואמי נשארה להתמודד בעצמה בהשגת פרנסה, בעיות בריאות קשות של הילדים וטיפול במשפחה. לאחר שהמלחמה הסתיימה ואני מעט גדלתי, עזבנו את רוסיה ויצאנו לדרך חזרה לפולין כדי להיווכח מה קרה שם במהלך שנות המלחמה כאשר אנחנו לא היינו בה, זה קרה בשנת 1946. את המסע חזרה מרוסיה לפולין התחלנו במאי 1946 ברכבת משא שהייתה כמו אותה הרכבת שהביאה אותנו לקזחסטן 6 שנים קודם לכן. אבל הפעם, היות ופנינו היו מועדות חזרה הביתה, ההרגשה הייתה הרבה יותר טובה.  משני עברי המסילה היה מדבר וזה היה המראה שראינו לאורך אלפי ק"מ. הנסיעה נמשכה כחודש ימים. התחנה הראשונה שבה עצרה הרכבת ליום שלם הייתה באלמאטה, שהייתה בזמנו עיר הבירה של קזחסטן. שם קנינו מזון ופרי שדומה למשמש, היה זה הפרי הראשון שאכלנו מזה 6 שנים. הרכבת המשיכה בנסיעה ועברנו דרך הרי אורל, בכל התחנות בדרך האנשים שפגשנו היו נעימים וידידותיים. אנחנו היינו מלאי תקוה שסוף סוף נגמרה תקופת הסבל שלנו. מעברי הגבול בין המדינות באירופה לא היו מובנים מאליהם, לבני משפחתי לא היו מסמכים לגבי זהותם הפולנית, דבר שהקשה על החזרה לפולין. כמו כן התאפשר המעבר רק בנקודות מסוימות בלבד, בהן שולם שוחד כדי שיתנו ליהודים להתקדם בדרכם בתוך אירופה. המסע התנהל בסדר עד המעבר לפולין. לאט לאט התחלנו לשמוע סיפורים על הרבה יהודים, כולל נשים וילדים, שנרצחו גם בעזרתם של הפולנים. בדרכנו ברכבת ראינו הרבה פולנים שנדהמו לראות שיש יהודים ששרדו את ההרג והרצח. היו גם שמועות שיש פוגרומים ולכן ההורים החליטו להמשיך בדרכם עם יתר הפליטים שהתנהלו על פני אירופה. המשפחה התקדמה בדרכה מערבה. כאשר אני בסך הכול הייתי בת שנה וחצי, הגענו לפולין שם התבשרנו שמרבית בני המשפחה שלנו נרצחו על ידי הנאצים בדרכים איומות ונוראיות והפולנים לא מסכימים שנחזור לבתינו. משם המשיכה משפחתי בדרכה עד שהגיעה לגרמניה למחנה העקורים בעיר באד רייכהנהל, שם שיכנו אותנו, כמו הרבה פליטים יהודים אחרים, בביתנים של מחנה צבאי לשעבר. ארגון הג'וינט היהודי אמריקאי, הוא שתמך וסייע לפליטים בתנאי מחייתם היומיומיים. שהינו שם עד שנת 1949. 

אחותי הבכורה, מרים מנדלסון ז"ל, שהסיפור מוקדש לה, עלתה ארצה לפני המשפחה, בשנת 1948 כשהיא בת 18 בלבד בספינת המעפילים "פניורק" והתגייסה מיד לצבא. אנחנו: ההורים, שתי אחיותי חיה וחנה ואחי יהושע, עלינו ארצה בינואר 1949, כאשר מלאו לי בדיוק  4 שנים, בספינת המעפילים "עצמאות". ההפלגה נמשכה מעל שבוע, הספינה הרעועה הטלטלה באופן מאוד קשה, זה אחד מהזיכרונות הראשונים שלי. כאשר הרגשתי מאוד רע, הקאתי במהלך ההפלגה. בספינה ישנו הניצולים בקומות ואני ישנתי בקומה השנייה (במוזיאון הימי בחיפה ניתן לראות דוגמא). בארץ, שרר בתקופה זו "הצנע". האוכל וכל יתר צרכינו ניתנו במשורה, לפי מספר הנפשות. היו תלושים ולפי זה קיבלו את המצרכים. כמובן היה גם שוק שחור, אבל רק בעלי האמצעים יכלו לרכוש בו מוצרים וזה כמובן היה מחוץ לחוק. גרנו בחיפה של שנות החמישים, ההורים עבדו והשתדלו לפרנס את המשפחה. בשנת 1953 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן, נפטר אבי. האסון היה מאוד קשה עבור המשפחה, אמי הייתה עדיין אישה צעירה בת 43 כאשר נאלצה להתמודד עם האלמנות לא פחות מזה בפרנסת 5 ילדים. אחרי ההצלה וההגעה ארצה, הגיעה שלב העצמאות. התחושה שזאת ארצנו שלנו, דבר שבעבר לא היה קיים. היהודים חיו בגולה מפוזרים לכל עבר, מעת לעת היו פרעות והתנכלויות מסוגים שונים. אני זוכרת ימי עצמאות מאוד שמחים. בשנים הראשונות לקום המדינה היו מצעדים של חיילים וחיילות, הוצגו כלי נשק שונים, מטס של חייל האוויר, משט אוניות חיל הים וכן נסיעה של טנקים במסלול המצעד. לא אשכח את המצעד בו אחי נהג בטנק ואנחנו בצדי הדרך זרקנו פרחים אל החיילים. בנוסף, נהגנו לרקוד במעגלים ברחובות כאשר מוזיקה מושמעת מהרמקולים שהיו מחוברים לעמודי החשמל. זאת הייתה חוויה מרגשת ביותר ונמשכה עד שעות הבוקר.

 

בבית המצב הכלכלי היה קשה ולכן החלו אחיותיי הבוגרות לעבוד על מנת לסייע לאמי בפרנסת המשפחה. כאשר מלאו לי כמעט 12 שנים, אמי החליטה שיהיה לי יותר טוב אם אהיה בקיבוץ. בשנת 1956 נשלחתי לקיבוץ "להבות חביבה" הנמצא בשרון ליד הגבול במקומו אז וששייך לזרם של "השומר הצעיר". ביליתי שנתיים תמימות בקיבוץ הזה במסגרת חברת נוער עם קבוצת ילדים שהגיעו לקיבוץ מכל מיני סיבות. תקופה זו זכורה לי כתקופה מאוד מעניינת, היו לנו מדריך ומדריכה וכן שתי מטפלות. היו לימודים וכן כל יום עבד כל אחד במשך שעתיים באחד המקומות: בגן ילדים, גינת ירק, מטעים, תורנות מטבח וכד'. אחרי הצהריים היו פעילויות מגוונות וכן הוצמדה כל ילד למשפחה מאמצת. קיבוץ זה, נקרא על שם הצנחנית חביבה רייק, שיצאה לאירופה כדי לעזור במלחמה כנגד הנאצים ונהרגה שם.  למדנו להכיר את הרעיונות של הקיבוץ, כל חברי המשק עובדים במהלך היום וילדיהם נמצאים בבתי הילדים ובאים לבקרם בשעות אחה"צ, ללילה הילדים הוחזרו לבתי הילדים ללינה המשותפת. ילדי חברת הנוער, שהיו כבר בוגרים יותר מילדי המשק, ישנו 3 או 4 ילדים בחדר, לכל אחד הייתה ארונית קטנה מאוד. השירותים היו מרוחקים מהחדרים, היו עשויים מעץ וללא מים זורמים. כנראה שהיום כבר אי אפשר לראות דברים כאלה. לצחצוח שיניים ורחיצה פנים בבוקר הייתה ברזייה של מים קרים. המקלחות היו עשויות מפח, ספסלים שימשו להנחת הבגדים. בחורף היה שם מאוד קר, כי לא היו אמצעי חימום כלשהם, אותו הדבר גם בחדרי המגורים. בקיץ לא היו אמצעים לקירור החדרים, אינני זוכרת שהתלוננו על זה. קיבלנו את הדברים כפי שהם והשתדלנו ליהנות מהדברים הנחמדים והנעימים שהיו לנו שם.