מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הבית בגטו המקום המסוכן ביותר

עם איתמר ואריאל
האנייה גלילה
אימא ששלחה אותי ואת אחותי מהבית - בתושיית אחותי ניצלתי

 שמואל יזרעאלי נולד ברובע היהודי של וורשה שבפולין בשנת 1936.

המקום הפך לגטו ששמואל מכנה " קן עכברים " בו רוכזו מאות אלפי יהודים. שמואל ציין כי המטרה של הנאצים הייתה להרוג את כל היהודים בשטח הזה. הם חשבו שאם יערימו קשיים באספקת אוכל ומים היהודים כבר ימותו כבר מעצמם. היהודי, אם לא מת נחשב היה לכזה שימות בעתיד. "אבל זה לא הצליח להם".

שמואל ציין כי על אף גילו, כל פעם שהוא נזכר במה שקרה, הוא חוזר ומתרגש מאד. אמו ואחותו חנה נשארו בגטו וורשה, שם שהו במשך שלוש שנים. שמואל, היה כבן שלוש ואחותו חנה כבת עשר.

 "מי שהצילה אותי הייתה אחותי" הוא אמר והסביר:

הוא ואחותו הסתובבו כל היום ברחובות וחיפשו אוכל. לפעמים גם בגדים שאפשר למכור תמורת לחם. כשהתעייפו היו חוזרים הביתה, אבל אמם, באומץ ומתוך אמונה שכך ישרדו, שילחה אותם מהבית ולא הניחה להם לחזור, כי בבית היה הכי מסוכן. בעידודה של אימא הם ברחו ושוטטו ברובעי העיר בהם היו חומות וגדרות. היו הולכים לשכונות של הארים הפולנים רק לחפש אוכל. בלילה היו  באים ומסתתרים באיזו חורבה, כי אימא לא הרשתה להם לחזור, כדי שלא יתפסו אותם.

אחד הלילות ישנו, אחותי הגדולה והוא בגומחה בקבר. שם היה שקט. "ניסיתי לדמיין את פניו של אבא שלי אבל לא הצלחתי". בבוקר הלכו להסתובב בוורשה. חיפשו תפוח רקוב או קליפות של תפו"א שאולי מישהו זרק, אך לא מצאו דבר. 

"עוד מעט תיגמר המלחמה " אמרה אחותי ובילפה…..

 שמואל אמר שהגרמנים המנוולים התחילו לטפל גם בבני מיעוטים אחרים אבל קודם כל ביהודים. כל מי שנולד בהיר עם עיניים כחולות, הסיכויים שלו לשרוד היו גבוהים יותר כי הוא היה דומה לפולני. מי שנולד פחות בהיר עם עיניים חומות ואף של יהודי או כזה שמזכיר אף של יהודי, לא היה לו סיכוי.

כשהגרמנים הקימו את גטו וארשה הם לא רצו לעסוק ביהודים ישירות ולכן הקימו ועד שקראו לו יודנראט – שלטון היהודים. חברי וועד היודנראט, היו למעשה שפוטים של הגרמנים. הם הלכו בשכונות, אספו יהודים לקחו אותם לרכבות ודחסו אותם לקרונות תוך שירו במי שצעק. הרכבות הסיעו אותם, כמובן, למחנות. חברי היודנראט בצעו את פקודות הגרמנים ואח"כ גם אותם הגרמנים הרגו בסופו של דבר. סדר העדיפות שלהם היה כזה: הנכבדים והזקנים, אח"כ הילדים, חוץ מילדים שהיו קצת יותר מפולפלים שברחו.

באחד הפרברים של ורשה, בשולי העיר, במקום אשר בזמן שלום הגיעו אליו רכבות עם אספקה לעיר, בזמן המלחמה הגרמנים השתלטו על המקום הזה ומשם ולקחו את היהודים למחנות טרבלינקה ולמיידנק – המשלוחים. הם, בתור ילדים, שחקו שם כי לא הבינו מה בדיוק קרה באותו המקום.

"את הפקולטה של החיים התחלתי בגיל 3 והמשכתי וסיימתי בהצלחה בגיל 6 איך? למה? כי נשארתי בחיים"

"בגטו ורשה לא פרחו פרחים. בגטו ורשה לא התעופפו פרפרים, בגטו ורשה לא נשמעה שירת ציפורים. את שדרת העצים גדעו מזמן. מחלקי הגזע הקטנים שנותרו בחצר ביתנו הגדולה בנינו בית מסתור. היה גם עץ אחד גדול. במשך ימים רבים השכנים רצו לגדוע אותו אך אחד מהם, פאבל,ממש בגופו, שמר עליו. 'אם אין עץ אז אין חיים' הוא אמר וחוץ מזה "סבא שלי שתל אותו". לילה אחד גדעו את העץ וגם השכן פאבל לא נראה יותר. אולי הוא מת, ואולי האומשלגפלאץ לקחו אותו. החצר נראתה כמו מדבר ". 

אביו של שמואל נהרג בשנת 1944 בקייב באוקראינה בצבא האדום. הרוסים היו מסודרים…. הם שלחו טלגרמה: "wמשתתפים בצערך, אנו מודיעים שיוסף נהרג ביום… מי שלא התגייס לצבא האדום נשלח לגולאגים בסיביר וכך גם גברים רבים מבני משפחתו. בשני המקומות היו שורדים מעטים.

חלפו שנים, המלחמה הסתיימה ושמואל עלה לארץ עם אמו ואחותו בשנת 1948 באנייה 'גלילה'. לפני שעלו לאנייה באו אנשים מאמריקה כדי לשכנע אותם לנסוע לשם – לאמריקה. הם אמרו שכדאי להם והבטיחו שיתמכו בהם שם ושיהיה להם טוב באמריקה אך אימא שלו אמרה: "אני והילדים שלי לא נודדים יותר. אנחנו נוסעים הביתה. לארץ ישראל." הם הגיעו ארצה לתוך מלחמת השחרור, שבוע לפני ששחררו את יפו. שמואל היה אז ילד בן 11 וירד מהאנייה עם מחשבות על דוד המלך והנביאים. המבוגרים נפלו על הארץ ונישקו את האדמה,  שמואל אמר לעצמו שהוא לא ייפול ארצה אבל בלב הרגיש אור גדול.  "אני בארץ ישראל. אור גדול! "

שמואל לא ידע צורתה של אות ולא ידע לקרוא שום דבר בשום שפה.

הוא התחיל לעבוד בתור מסגר בגיל 11 ובערב הלך ללמוד. לא הייתה להם אפשרות אפילו לקנות סידור או ספר תנ"ך. "בפעם הראשונה אחרי שעבד והיה קצת כסף הם התלבשו,  אימא, אחותו והוא בבגדי חג והלכו לקנות ספר תנ"ך. זה היה ביפו. הוא "ספר התנ"ך היה מקושט  וזה היה בשבילי החפץ הכי יקר בעולם. עד שבאחת המלחמות, אני לא זוכר באיזו……. הספר הלך לי לאיבוד, ומאז אני חולם על הספר הזה".

בהמשך שמואל התגייס לצבא וגם שרת בצבא קבע. היום הוא מבין, לאחר מפגשים עם פסיכולוגים, כי בגלל מנגנון ההכחשה ישנם אירועים מעברו שהוא כלל אינו זוכר בעוד שאירועים אחרים הוא זוכר מצוין.

 אחרי שהשתחרר מהצבא, שמואל עסק בהוראה, לימד ונהל בי"ס וכן כתב שלושה ספרים, אחד מהם  מיועד לצבא ואינו לפרסום. הספר השני היה מיועד למשפחה שלו: הילדים, הנכדים והנינים שלי שיידעו את הסיפור שלו. הספר השלישי נמצא עדיין בדפוס.

שמואל תאר תקופה נוספת: בשנת 1970 הייתה בארץ אחת המלחמות הכי קשות. בתל אביב ובגוש דן לא הרגישו את המלחמה, אבל בתעלה נהרגו המון חיילים. בעיקר מפקדים וקצינים. הם היו עולים לתצפיות ונהרגים ראשונים. הצבא פנה לקציני המילואים של הצבא שיחליפו את הסדירניקים בתעלה. בקו בר-לב שמואל היה מפקד גדוד. הוא וסגנו החליטו להתנדב וירדו לתעלה בחנוכה. כדי להדליק נרות במוצב הם מלאו פחיות של ריבה בחול ובתוכם שמו סמרטוטים עם סולר והניחו אותם על גדות התעלה גם כדי להתגרות במחבלים המצריים. מייד כששמו את הפחית הראשונה החיילים המצריים ירו עליה צרורות וכך המשיכו וירו לעבר הפחיות כל שמונת הימים, כל היום וכול הלילה. אחרי החג כשהלכו לראות את  הפחיות, מצאו אותן מחוררות לגמרי. "אבל את האור שם הם לא הצליחו לכבות".

בשנת 1988 ביקשו משמואל בפעם הראשונה שייצא בראש משלחת כאיש עדות לפולין. עד אז לא ביקר בפולין או בוורשה מאז המלחמה. שמואל זוכר שהתרגש מאוד. הם טסו לוורשה ומשם באוטובוסים המשיכו לבית הקברות שבעיר. הוא היה גדול מאוד, כמו עיר, כי קברו שם יהודים במשך כ – 400 שנה. שמואל זכר תוהו ובוהו, הזנחה ובלגן גדול. היה אתו אדם נוסף, היסטוריון שהכיר אותו ואת סיפור חייו. ההוא שאל אותו אם הוא היה או הסתתר בבית הקברות הזה ושמואל ענה שאינו זוכר. ההיסטוריון הלך לחפש את קברו של שלום אש. כשחזר וראה את פניו של שמואל, שונות מאשר היו כשעה קודם, כאילו היה בן אדם אחר אמר לו "אתה שקרן, אמרת שלא היית שם".

ושמואל המשיך " הכול חזר אלי ".

כיום שמואל יוצר ומפסל בברזל, גר במכמנים עם אשתו אלדמע ויש להם שלוש בנות, חמש נכדות ושני נכדים..

 העשרה

הצבא האדום: "הכינוי של צבא הקבע של ברית המועצות השם המלא עד שנת 1946 היה הצבא האדום של הפועלים והאכרים. אח"כ נודע באופן רשמי בשם "הצבא הסובייטי". אחד מזרועות הכוחות של ברה"מ. נקרא כך, בגלל צבע דגלו. הוקם על ידי המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות בהנהגת טרוצקי לאחר מהפכת אוקטובר ב-1917, בתקופת מלחמת האזרחים הרוסית, כדי להילחם בקבוצות המתנגדים הידועים כ"הצבא הלבן". 

גולאג: "מחנה שהיווה מערכת עונשים לעבודות פרך בכפיה ל"תיקון". במקור נועד לפושעים מכל הסוגים, אך בפועל נודע בעיקר כאמצעי של דיכוי יריבים פוליטיים ומתנגדי המשטר הסובייטי".  

יודנראט: "מועצת היהודים אשר בחלק מהגטאות נקראה  "אלטסטנראט"(מועצת הזקנים). מוסד שלטון יהודי שהיה ממונה על תיווך בין השלטון הנאצי לבין הקהילה היהודית. מוסד זמני שנועד בדיעבד לקיים את המדיניות הנאצית שקדמה ל"פתרון הסופי" של שאלת היהודים. היודנראטים קמו בפקודת הגרמנים בקהילות יהודיות בשטחי הכיבוש באירופה בתקופת השואה".

אומשלגפלאץ: "ככר המסירה-השילוח-המשלוחים-הנעלמים. כינויה של רחבה בגבולו הצפוני של גטו ורשה, ברחוב סטאבקי בין בית החולים היהודי לבין מפקדת הגסטפו , אשר קישרה בין הגטו ובין החלק הפולני של העיר ורשה עד לסוף מלחמת העולם השנייה. עם תחילת העברת יהודי הגטו אל מחנה ההשמדה טרבלינקה (על גבולה המזרחי של פולין) ב-22 ביולי 1942, החליטו הנאצים להשתמש בכיכר כמקום שבו ירוכזו היהודים לפני העמסתם. כינוי הכיכר אינו קשור למעשה להעברת היהודים למחנות ההשמדה, אלא לעובדה שלפני המלחמה הייתה הכיכר המקום היחידי בו הותר ליהודים להחליף סחורות עם שאר תושבי העיר. גם בעת הגירושים למחנות ההשמדה המשיכה הכיכר לשמש כמרכז מסחר.

אף על פי שהמונח מתייחס בדרך כלל לכיכר בוורשה, כיכרות דומות היו בערים אחרות בפולין כגון לודז' ולובלין. המקום משמש היום כאתר הנצחה.

קו בר-לב: " קו המעוזים כלומר מערך מבוצר שבנתה ישראל לאורך תעלת סואץ החל מסוף שנת 1968, לשם הגנה על חיילי צה"ל המשקיפים על הגבול שבין ישראל למצרים לאורך התעלה. נקרא כך על שמו של הרמטכ"ל באותה עת, חיים בר-לב. במלחמת יום הכיפורים התמוטט הקו הראשון של המערך – כאשר כל המוצבים הסמוכים לתעלה, למעט מוצב בודפשט נכבשו".

תשע"ו, 2015

מילון

הצבא האדום
הכינוי של צבא הקבע של ברית המועצות השם המלא עד שנת 1946 היה הצבא האדום של הפועלים והאכרים. אח"כ נודע באופן רשמי בשם "הצבא הסובייטי". אחד מזרועות הכוחות של ברה"מ. נקרא כך, בגלל צבע דגלו. הוקם על ידי המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות בהנהגת טרוצקי לאחר מהפכת אוקטובר ב-1917, בתקופת מלחמת האזרחים הרוסית, כדי להילחם בקבוצות המתנגדים הידועים כ"הצבא הלבן".

גולאג
מחנה שהיווה מערכת עונשים לעבודות פרך בכפיה ל"תיקון". במקור נועד לפושעים מכל הסוגים, אך בפועל נודע בעיקר כאמצעי של דיכוי יריבים פוליטיים ומתנגדי המשטר הסובייטי.

יודנראט
מועצת היהודים אשר בחלק מהגטאות נקראה "אלטסטנראט"(מועצת הזקנים). מוסד שלטון יהודי שהיה ממונה על תיווך בין השלטון הנאצי לבין הקהילה היהודית. מוסד זמני שנועד בדיעבד לקיים את המדיניות הנאצית שקדמה ל"פתרון הסופי" של שאלת היהודים. היודנראטים קמו בפקודת הגרמנים בקהילות יהודיות בשטחי הכיבוש באירופה בתקופת השואה.

אומשלגפלאץ
ככר המסירה-השילוח-המשלוחים-הנעלמים. כינויה של רחבה בגבולו הצפוני של גטו ורשה, ברחוב סטאבקי בין בית החולים היהודי לבין מפקדת הגסטפו , אשר קישרה בין הגטו ובין החלק הפולני של העיר ורשה עד לסוף מלחמת העולם השנייה. עם תחילת העברת יהודי הגטו אל מחנה ההשמדה טרבלינקה (על גבולה המזרחי של פולין) ב-22 ביולי 1942, החליטו הנאצים להשתמש בכיכר כמקום שבו ירוכזו היהודים לפני העמסתם. כינוי הכיכר אינו קשור למעשה להעברת היהודים למחנות ההשמדה, אלא לעובדה שלפני המלחמה הייתה הכיכר המקום היחידי בו הותר ליהודים להחליף סחורות עם שאר תושבי העיר. גם בעת הגירושים למחנות ההשמדה המשיכה הכיכר לשמש כמרכז מסחר. אף על פי שהמונח מתייחס בדרך כלל לכיכר בוורשה, כיכרות דומות היו בערים אחרות בפולין כגון לודז' ולובלין. המקום משמש היום כאתר הנצחה.

קו בר-לב
קו המעוזים כלומר מערך מבוצר שבנתה ישראל לאורך תעלת סואץ החל מסוף שנת 1968, לשם הגנה על חיילי צה"ל המשקיפים על הגבול שבין ישראל למצרים לאורך התעלה. נקרא כך על שמו של הרמטכ"ל באותה עת, חיים בר-לב. במלחמת יום הכיפורים התמוטט הקו הראשון של המערך - כאשר כל המוצבים הסמוכים לתעלה, למעט מוצב בודפשט נכבשו.

משלוחים
העברת היהודים אל מחנות ההשמדה

גטו
בהקשר ההיסטורי-יהודי הוא הכינוי לצורת ההתיישבות היהודית בגולה ברבעים וביישובים נפרדים, מסוגרים בתוך עצמם, מכורח או מרצון, מבחינה תרבותית מהעמים הלא-יהודיים. מקור המונח ברובע היהודי בעיר ונציה במאה ה-16, שם היה הרובע בסביבת בית הציקה (באיטלקית: ghetto), ומאז הפך השם להיות רווח לכל רובעי היהודים באירופה. במלחמת העולם השנייה השתמשו הנאצים במונח לרחובות ורבעים מגודרים, שבהן רוכזו יהודי הסביבה. כשלב ביניים לפני שילוחם אל מחנות ההשמדה או חיסולם בדרכים שונות כחלק מתוכנית הפתרון הסופי, בשנותיה הראשונות של המלחמה. גטאות אלה, שהוקמו בערים רבות במזרח אירופה נודעו בתנאי המחיה הירודים באופן קיצוני - צפיפות רבה, רעב ומחסור, הגבלות בלתי אפשריות, חשיפה להתעללויות, תנאי היגיינה ירודים ועוד. חלק ניכר מיהדות אירופה ניספה עוד בשלב הגטאות.

טלגרמה
הודעה קצרה שמועברת בדחיפות באמצעות שרות הדואר מברק.

ציטוטים

”הבית בגטו היה המקום הכי מסוכן“

”את הפקולטה של החיים התחלתי בגיל 3 וסיימת בגיל שש“

”הכחשה אישית לנפש כמנגנון הגנה“

”בגטו ורשה לא התעופפו פרפרים, לא צייצו צפורים ולא פרחו פרחים“

”אם אין עץ - אין חיים“

”בלב שלי יש אור גדול כי אני בארץ ישראל, את האור לא הצליחו לכבות“

”אבל זה לא הצליח להם - נשארתי בחיים“

הקשר הרב דורי