מאגר סיפורי מורשת

                                    סבא אמיל 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לסבא אמיל הייתה כרכרה נאה עם סוס יפה והוא נהג  לבקר עם 

כלי תחבורה זה את האיכרים בכפרים הסמוכים. כילד קטן לעתים התלוויתי אליו וכאשר סיים עסקה קבלתי ממנו גם את דמי התיווך.  

 

הורי נתנו לי את השם Harry, אך על מנת להדגיש שהם אזרחים גרמנים (בני דת משה) הוסיפו לי גם את השם Siegfried  ממש כהתגלמות הגרמניות. את השם אריה נתתי לעצמי מיד עם עליתי ארצה. חשוב לי להדגיש שחיינו אז בהרמוניה טובה עם שכנינו הנוצרים. לדוגמה בפסח חלקנו להם מצות ובחג המולד הם חלקו לנו מתנות. 

 

היה  לנו מורה לעברית  שהיה חזן וגם אחראי על הקהילה היהודית ובנוסף שימש גם כמורה בבית הספר הציבורי. שמו היה "מנהיימר". הוא היה אנטי-ציוני מובהק וכמו הרבה ממשפחות ה"יקים" (יהודים שנולדו בגרמניה) בז ליהודים שהיגרו ממזרח אירופה לגרמניה שלרוב דיברו עדיין בשפת היידיש וקראו להם "אוסטיודן". לצערי כולם מצאו את מותם במחנות ההשמדה ללא הבדל מוצא ושפה.

 

ב 30 לינואר 1933 תפס היטלר את השלטון. אני הייתי אז בכיתה ג' יחד עם כל הילדים הנוצרים ופתאום להפתעתנו הגיע המורה במדי הנאצים S.A הטיפוסיים בצבע החום ועל ראשו כובע עם צלב קרס בולט והודיע: "עכשיו כשאתם קמים במקום לומר יום טוב, עליכם להצדיע "הייל היטלר" והורה לי מיד לשבת בשורה האחרונה.

 

זה היה הסימן הראשון לתחילת רדיפת היהודיים. עמי בכיתה היה גם ילד שהגיע מצרפת ושכנראה לא היה כל-כך צרפתי עם שיער בצבע שחור ועיניים כהות, אולי מאלג'יר או מרוקו. המורה הורה גם לו לשבת לידי בשורה האחרונה. כשלמדו את תורת הגזע הנאצי, גירש את שנינו מהכיתה.

 

אני הייתי ילד בלונדיני עם עיניים תכלת ופעם באחת ההפסקות בסוף השיעור הלכתי הביתה עם אותו ילד ולפתע הופיעה קבוצה של ילדי הנאצים והרביצו לו וקראו לו "יהודי מלוכלך". המורה לימד אותם את תורת הגזע הארי, כלומר מי שבלונדיני עם עיניים תכלת הוא גרמני טהור, ומי שכהה הוא לא גרמני טהור. זו היתה תמצית תורת-הגזע הנאצי.

 

בשנת 1938 אמי וסבי החליטו שמוטב שהילד, דהיינו אני, אעזוב את גרמניה על אף שהם עדיין לא חשבו לעזוב, כי עדיין האמינו שלהם לא יקרה שום דבר מפאת היותם גרמנים. למרות זאת הם הגישו עבורי בקשה לקבלת "סרטיפיקט" (תעודת עלייה) על מנת לעלות ארצה במסגרת "עלית הנוער" שאכן אושרה.

 

מאוחר יותר בקיץ 1938, בהיותי בן 15 בלבד, עזבתי את העיר קייל בדרכי להכשרה בעיר המבורג. עד עצם היום אני זוכר את עצמי בתוך קרון הרכבת ורואה את אמי עומדת על הרציף ומנפנפת לי לשלום כאשר הרכבת מתרחקת. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אמי בחיים.

 

כאמור לא עלו ככה סתם לארץ ישראל, אלא היה נהוג  לעבור קודם הכשרה מתאימה. לפני עליתי הייתי בתנועת הנוער הציונית "הבונים" וגם שם כבר התחלו להכשיר אותנו לעליה לארץ ישראל. בקיץ 1938 נשלחתי לעיר המבורג למטרת חינוך מקצועי, יכולתי לבחור במקצוע נגרות או מסגרות ומשום מה העדפתי את המקצוע מסגרות. היה שם בית מלאכה קטן בו לימדו אותנו. באותה התקופה  כאמור סברו שחייבים להיות בעל מקצוע או חקלאי, כי זה מה שדרוש בארץ ישראל.

 

ב-9 בנובמבר 1938, בליל הבדולח, היינו כולנו מבוהלים כאשר נודע לנו כי עצרו יהודים ברחובות העיר ושלחו אותם למחנות ריכוז ושבית הכנסת הגדול עלה באש. אני זוכר שהעזתי לגשת לשם ללא פחד כי המראה שלי לא היה בדיוק כיהודי. אז ראיתי את להבות האש הגדולות שפורצות מבית הכנסת הבוער, מראה זה לא אשכח לעולם.

 

בגרמניה הייתי 6 שנים תחת המשטר הנאצי ואני עדיין זוכר כאשר האזרחים הגרמנים צעדו עם התלבושות הנאצית וקראו "בוז ליהודים". ב-1 באפריל 1933 אירע חרם על חנויות יהודיות, כאשר שברו את החלונות הראווה תחת  משמר ה S.A (פלוגות מחץ החומות) עם שלטים גדולים שהזהירו "לא לקנות אצל יהודים". אני במיוחד זוכר את נאומו של היטלר כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1938. תמיד כאשר הוא נאם הפעילו רמקולים חזקים בכול המקומות הציבוריים. זה היה עדיין עוד לפני ליל הבדולח. הוא  אמר בין היתר: "אם וכאשר תפרוץ מלחמה תושמד כל יהדות אירופה". אני מהרהר הרבה על חוסר הרצון של אחינו היהודים לעזוב את גרמניה וגם על האמונה שהם גרמנים ולהם לא יקרה מאומה.

 

בפסח 1938 נסעתי לבדי לברלין, כחצי שנה לפני פרוץ מלחמת העולם. פניתי שם למשרד של "עליית הנוער" לשם קבלת  הסרטיפיקט המיוחל. פגשתי שם את הגברת רחה פריאר, מייסדת עליית הנוער (יחד עם הנרייטה סולד). היא העניקה לי תנ"ך עם הקדשה אישית. עזבתי את ברלין  ועליתי על רכבת בדרך לאיטליה לעיר הנמל טריאסט ומשם הפלגתי באנייה "גליליה" עם יתר הקבוצות מעליית הנוער לנמל תל אביב.

 

תארו לכם, ילד בן 15 עוזב את כל משפחתו ומגיע למדינה שהוא לא מכיר ושפה שהוא לא דובר. אמנם ידעתי קרוא וכתוב בעברית, כי זאת הייתה עבורנו שפת התפילה, וברור שבהתחלה כמעט לא הבנתי כלום ממה שנאמר, אך למדתי מהר. הייתי שנתיים בקיבוץ "בחרות" שהיה ממוקם באזור גבעת רמב"ם-גבעתיים, באותה התקופה היו שם כבישים אך מעט בתים.

 

למדתי בבית ספר תיכון מקצועי " מקס פיין". בידי עדיין תעודותחתמה עליהם תחת שם ההורים.

 

 

 

אחרי השנתיים הללו עזבתי את הקיבוץ  ועברתי לעיר הגדולה 

תל- אביב.

 

בשנת 1945 התחתנתי עם אשתי שרה ובבוא העת הקמתי מפעל להתקנת מכשירי עזר לנהיגה במכוניות הנכים. הייתי החלוץ בשטח זה בארץ, בייזום, סיוע ועזרה לנהגים מוגבלים. במשך השנים התבססתי ומשפחתי התרחבה עם שתי בנות, שמונה נכדים, שבעה נינים ונינה אחת. הגורל המר היה אחרי שמשפחתי – אמי, סבי וסבתי – החליטו סוף סוף לעזוב את גרמניה, אך פרצה מלחמת העולם ולא יכלו יותר לצאת. אמי מצאה את מותה באושוויץ ב- 1942 וגם סבי וסבתי נספו במחנות ההשמדה. זה היה סופם הטרגי.

 

בשנת 1938, לאחר שהנאצים הגיעו לשלטון, היהודים יכלו עדיין לעזוב עם תשלום הטל מסוים עד לפרוץ המלחמה ב 1 בספטמבר 1939, אך לצערי הם האמינו שהם יהודים "גרמנים" בני דת משה וגם סברו היות וסבא השתתף במלחמת העולם הראשונה שלהם לא יקרה כלום. לא עוזבת אותי המחשבה שיכלו ליהנות  מהחיים והנכדים שלהם עוד שנים רבות פה בארצנו.

 

בשנת 2012 התלוויתי למשלחת בית ספר תיכון רוטברג רמת השרון למסע לפולין. ביקרנו בכל המחנות וזכיתי לומר קדיש לזכר אמי ז"ל במחנה ההשמדה אושוויץ לפני כל הילדים – ובזה סגרתי מעגל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בשנות ה-1960 הצטרפתי לארגון "בני ברית" בו הייתי מאוד פעיל כנשיא לשכה, אח"כ כסגן נשיא "בני ברית" ארצי, ובתפקידי האחרון כחבר מועצת הנגידים הבין-לאומית. נסעתי תמיד  למרכז העולמי בוושינגטון וגם לכל הוועידות וייצגתי בכבוד את  ארגון "בני ברית ישראל". אשתי ואנוכי הרמנו פרויקטים רבים, ביניהם עזרה ותמיכה לחיילים משוחררים. התנדבנו גם בבית-חולים ליולדות ובמיוחד במסגרת שוטרי משמר הגבול, אתם אנחנו בקשר תמידי ודואגים לעזרה כספית להם ולמשפחותיהם. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לסיום, בשנת  2011 החליטה עיריית Kehl להציב אבני נגף (stolpersteine) בִמקום מגורנו דאז, לזכר משפחתי שנספתה. לטקס הגעתי יחד עם אשתי ושתי בנותינו, שני נכדים ובעלה של אחת הבנות. הטקס היה מרשים בנוכחות ראש העירייה, שני כמרים נוצרים וחזן שהגיע במיוחד מהעיר השכנה Strassburg.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אחרי כל הנאומים ותפילת החזן "אל מלא רחמים", נטלתי גם אני את רשות הדיבור. אמרתי להם שלא רציתי להגיע, אך היו שתי סיבות ששינו את דעתי. ראשית חפצתי להראות לבני משפחתי הקרובים את המקום שבו חיו אבותינו כבר דורות רבים. אמרתי והדגשתי שלנו ליהודים יש היום מדינה משלנו חופשית ודמוקרטית, "מדינת ישראל". כשהייתי ילד קטן עזבתי את המקום הארור הזה ולאחר שרצחו את כל בני משפחתי,  נקמתי היא שזכיתי שוב להקמת משפחה לתפארת, עם שמונה נכדים ושמונה נינים. סיימתי את נאומי בעברית: "לזכור ולא לשכוח".

 

 סיפור בתמונות

 

תשע"ו – 2016