מאגר סיפורי מורשת

סבתא רבתא רחל ז"ל נולדה בשנת 1924 בעיר גרודניה בפלך צרניגוב אשר באוקראינה. שם משפחתה ברוסיה היה רוגובוי. לאחר נשואיה לסבא אברהם שם המשפחה היה  קזימירובסקי ועוברת לזמיר בשנת 1960.

רחל הייתה בת זקונים למשפחה מסורתית (חבדניקים) והיו לה 4 אחים: ישראל (לוליק), זלמן , וולה (זאב) ודן (דון). במשפחתה נקראה רחילק'ה. ישראל שעלה לארץ  כחלוץ ציוני כשרחילקה  הייתה בת שנה, הצליח בשנת 1936 לקבל סרטיפיקט עבור המשפחה ולהעלות לארץ  את אחותו ואת הוריו גיסיה ודב. האח הבכור זלמן נהרג במלחמת העולם השנייה ושני האחים דון ווולה נישארו ברוסיה וגורלם לא ידוע. ישראל לקח את משפחתו לרחובות ושם גרו בקומונה עם עוד עולים מהעירה.

רחל למדה בבית הספר העממי  בית חינוך לילדי העובדים  ברחובות. בתיכון למדה בגבעת ברנר. היא הצטרפה לקן השומר הצעיר ברחובות ומהר מאוד הצטרפה ל"הגנה". הנוער ב"הגנה" היה מאותת במורס מעל גגות הבתים ומעביר הודעות. המשטרה הבריטית חיפשה אותם והיה עליהם להתחמק. לא פעם רחילק'ה היתה מתגנבת למכוניות של הבריטים ושמה סוכר בתוך מיכל הדלק. בצורה זו המכוניות  נתקעו כי הסוכר 'מסדר' את המנוע כך שהמכונית לא נוסעת יותר.

ב-1943 רחילק'ה סיימה קורס טיפול בתינוקות ב"הדסה" הר הצופים בהצטיינות. אגב,תעודת הסיום של סבתא נשארה בהר הצופים שהיה שטח מפורז מוחזק על ידי חיילים מחופשים לשוטרים, והובאה לסבתא מאוחר יותר בידי בן-חרות ששירת על ההר.

סבתא הכירה את סבא  אברהם במושב גת רימון על יד פתח-תקווה. בתקופה הזאת גר סבא אברהם בגת רימון ורחילק'ה  באה לבקר את משפחת סגל בגת רימון. מתחת לעץ התות הגדול, הכירו התאהבו ואחר כך – נישאו.

סבא וסבתא החליטו ללכת להתיישבות ולהיות חקלאים. מכר הפנה אותם למושב חרות והציע להם לדבר עם החבר פינקילשטיין. ביום קיץ חם הלך הזוג הצעיר ברגל מהכביש הראשי  עד למושב חרות. סבתא הייתה כבר בהריון אבל זה לא נראה לה מיוחד. הדרך מצאה חן בעיניהם בעיקר שדרת הברושים לצידי הכביש, הפרדסים והשדרה היפה בכניסה למושב. סבא וסבתא רכשו את המשק של אסתר ויעקב כספי בסך של  750 לירות.

הפרנסה מחקלאות הייתה קשה ביותר. סבא אברהם עבד גם במשק וגם ב "יכין חק"ל" כאחראי פרדסים.  סבתא רחל החלה לעבוד בקופת חולים כאחות במרפאת המושב שכן הכשרתה הראשונית כמטפלת תינוקות הספיקה לשם כך. במשך השנים עברה קורסים נוספים והכשרות משלימות ובמשך שנים רבות  הייתה האחות שטיפלה בכל חולי הכפר מקטן ועד גדול, גם ביום גם בלילה , גם במרפאה וגם בבית בכל ימות השבוע וגם בשבתות.

לסבא אברהם וסבתא רחל נולדו ארבעה ילדים: זלמן  הבכור נקרא על שם האח זלמן. ענת (נתי) סבתא שלנו שלה שישה נכדים –  רז, סהר, שי, נגה, שחר וגיל . דב נקרא על שם אבא של רחילק'ה.  גיתי נקרא על שם גיתה וגיסיה – שתי הסבתות.

אפשר לספר רבות על פעילותה של רחילק'ה. אנחנו רוצות לספר את המיוחדים ביותר:

בתקופת המנדט הבריטי ובמלחמת השחרור סבתא הייתה חלק ממערך העזרה הראשונה בגוש תל מונד.

ב 13.5.48 הוחלט במפקדת גוש תל מונד לנסות ולכבוש את הכפר טירה. מגיני הגוש תקפו את הכפר טירה, הערבים גייסו לעזר גם לוחמים מצבא עירק. ההתקפה נכשלה ולוחמים רבים נפלו בקרב. עיקר הנופלים היו בני גוש תל מונד. חלק מגופות ההרוגים נשארו בשטח ורק לאחר יומיים הובאו בחסות הצלב האדום לריכוז בכפר הס והובאו לקבר ישראל בבית העלמין בתל מונד. סבתא רכבה על אופניה לכפר הס  הישוב ממנו יצאו הלוחמים לקרב על מנת להגיש עזרה ראשונה לפצועים.

זמה מספר: "שנים רבות לאחר מכן במסגרת שרות מילואים שלי בכפר סבא פגשתי מילואמניק בדרגת אלוף משנה ששמע שאני מגוש תל מונד, הוא סיפר  שהיה נציג הצלב האדום בחילוץ הגופות מקרב טירה. הוא תיאר כי בעת יציאתם לחילוץ הגופות הצטרפה אליהם אחות מהגוש "בעלת צמה ארוכה מגולגלת על ראשה והופעתה מרשימה". התרגשתי מאד כי הבנתי שזו אימי סבתא רחל . לדברי אותו אלוף משנה היא צורפה אל נציגי הצלב האדום, הולבשה בבגדי הצלב האדום ונכנסה איתם לשטח בו היו פזורות הגופות בכדי לזהותם ולהביאם לקבורה.

לנהל משק בית במושב בשנות החמישים הייתה משימה לא פשוטה. המושב היה מבודד יחסית, לחם אפו במאפיה המקומית וחילקו בעגלה רתומה לסוס, קרח למקררים חילקו פעם בשבוע וכך גם נפט לחימום הבתים ולבישול. כביסה עשו ידנית, כשאת הכבסים הלבנים מרתיחים בדוד גדול על מדורה בחצר .אמא הייתה בשלנית טובה מאד. הארוחות היו מושקעות והעוגות שם דבר. בכל ארוע במושב הייתה עוזרת ומכינה סלטים ועוגות לארוע. בבית בכל יום שישי אמא הייתה מכינה תבניות רבות של עוגות מסוגים שונים ואני זוכרת את אמא, זמה ואני הולכים יחד למאפיה ביום שישי אחר הצהריים שכן התנורים הגדולים היו עדיין חמים למרות שהאש כובתה. במאפיה פגשנו, פחות או יותר את כל השכונה שבאה לשים עוגות בתנור. בפגישה הוחלפו מתכונים, הושוו עוגות והמשפט "קמח כמה שלוקח" נשמע לרוב.

כאמור, לפני מלחמת השחרור העבירה סבתא רחל קורסי עזרה ראשונה יחד עם חברת חרות לולה גבאי ז"ל . אבל אני, ענת, זוכרת שלפני מלחמת ששת הימים העבירה אמא שלי קורס עזרה ראשונה לבני ה-18 שהיו במושב. אני זוכרת היטב שכשנשמעה האזעקה הראשונה יצאנו אמא  ואני מהבית כל אחת עם תיק העזרה ראשונה, חיבוק ונשיקה, אמא הלכה למרפאה ואני הלכתי למרתף של משפחת פישבין: אחראית על הכניסה לחרות. מזל שלי ושל התושבים שהמלחמה עברה ללא פגיעה במושב ותיק העזרה הראשונה חזר למרפאה סגור.

העדי של אמי עשוי מזהב וצורתו מגן דוד ובאמצעו מוטבע יהלום  שמקושט מסביב בחריטה בצורת מגן דוד. התליון עדין ויפה ומיוחד מאד. כמותו לא ראינו. סבא אברהם נתן לסבתא את התליון לכבוד הלידה שלי ואמא ענדה תמיד את התליון והוא היה יקר מאוד לליבה.

אמי נפטרה ב-8.12.1972  ממחלת הסרטן. ואני ילדתי את חלי ביתי 8 חודשים לאחר פטירתה. שמחתי שנולדה לי בת וקראתי לה רחל (חלי) על שמה של אמי. ההתרגשות הגדולה ביותר היתה שאבי אברהם בא לבקר אותי וענד על צוארי את התליון של אמי. הבכי והשמחה התערבבו יחדיו.

השנים חולפות, והתליון תמיד על צווארי .

כשהנכדים החלו להתחתן הוחלט במשפחה שכל כלה במשפחת זמיר המורחבת תקבל העתק של התליון. כיום 12 מנשות המשפחה עונדות בגאווה גדולה את התליון ואנחנו מתפללים לתליונים נוספים. לפני כמה חודשים, בטיול, ראתה ורדה בן חיים (בת מושב חרות) את התליון על צווארה  של שוש זמיר, גיסתי, ואמרה לה עם התליון הזה אני התחתנתי. שוש בפליאה אמרה "אבל זה התליון של סבתא רחל". "נכון", אמרה ורדה, "כשרחל ראתה אותי הולכת לחופה אמרה לי שאני חייבת להתחתן עם תכשיט כלשהו, הורידה את התליון מצווארה וענדה אותו לי" . וכך נישאה ורדה כשהתליון של סבתא רחל על צווארה.

כזאת  הייתה אמי. מתחשבת, רגישה ואוהבת. בטוחה אני שחפץ מתגלגל  זה ימשיך ויתגלגל במשפחתנו וכל בת תענוד אותו בגאווה גדולה .

בלילה 15.12.1956 נישמע בגוש פיצוץ עז שהחריד את בתי ותושבי גוש תל מונד . מתברר שפדאיונים (היום קוראים להם "מחבלים") הטמינו פצצה בבית הטרקטוריסט של וילה זיו והרסו את הבית על יושביו: אב, אם ובת קטנה.  סבא אברהם עבד באותה תקופה כאחראי על פרדסי וילה זיו. אחרי הפיצוץ אבא פינה את הפצועים בטנדר לבית החולים. שמעון אבי המשפחה נפטר בדרך, האם מלכה והבת תמר נפצעו והחלימו.  הייתי בת 6  ואני זוכרת את הרעש, את התרנגולות בלול רועשות ומקרקרות בבהלה, את אמא ואבא מסתודדים  ואת עמליה השכנה נכנסת  לביתנו, וההורים יוצאים בחיפזון .

הסיפור שסיפרה אמא מאוחר יותר, שמתוך הריסות הבית נשמעו בכי וקריאות לעזרה של הילדה תמר  (תמי ויג). אימא זחלה בינות להריסות כדי להגיש לתמר עזרה אבל הצליחה להגיע רק למרחק של כמטר מהילדה הבוכה. אימא ישבה לידה וניסתה להרגיע אותה בדיבורים. עד שהגיעו כוחות ניסרו את הגג והוציאו את תמי. תמי לא ניפצעה קשה רק ידה נשברה. תמי לא זוכרת את הפיצוץ ואת אמי שישבה לידה, הכול נעלם מזיכרונה.

בתחקיר לעבודה זו, מצאנו את תמי. היא עזבה את הגוש מיד לאחר האירוע ולא שבה אליו. איתרתי את תמי נפגשנו כעבור שבועיים במרכז לתיעוד תל מונד במפגש מרגש בו הוצגו לתמי תמונות וכתבות על ביתה והפיצוץ. בהמשך סיירנו עם תמי בוילה זיו וכן במקום בו עמד ביתה וכיום השטח עומד ריק. הפגישה עם תמי הציפה בכול רגשות וזיכרונות חבויים והייתה מרגשת במיוחד.

לשמחתנו, סבא רבא אברהם וסבתא רבתא רחל בורכו בארבעה ילדים ובנכדים רבים. לחלק מהנכדים יש ילדים משלהם ואנחנו מקווים להמשך צמיחה וגדילה. ברבים מבני המשפחה אנחנו רואים מאפיינים צורניים ומאפייני אופי של סבתא רחל ואנחנו שמחים בזה מאד. את המצגת שהכנו ניתן לראות בלינק הבא

שי: נהניתי מאוד לעבוד עם סהר וסבתא נתי.למדתי דברים שלא ידעתי על סבתא רחל ומורשת המשפחה ועל עוד כמה אנשים , אהבתי לעשות את העבודה. למדתי שצריך לעשות גם דברים בבית ולא רק בבית הספר.

לסיכום למדתי ונהניתי לעשות את העבודה עם סהר וסבתא. תודה שי. למדתי שסבתא רבתא שלי היתה דמות דומיננטית בחיי הרבה אנשים היה לי כיף לעשות את המצגת והסיפורים היו מעניינים, נהניתי מכל רגע.

למדתי המון על המשפחה שלי, ואני חושבת שהקשר הרב דורי, שבו השתתפתי, חיזק מאוד את הקשר שלי ושל סבתא נתי ושי בת דודתי. תודה סהר.

נכדות אהובות ומקסימות שלי, סהר ושי, עבדנו ביחד עבדנו לחוד, אתן רציתן לדעת ואני לספר רציתי יותר את שידעתי על תקופה שהיא כל כך שונה מהתקופה שעוברת עליכן. כיום הכול שונה, מהיר ומיוחד. נהניתי מכן, מהבגרות שלכן ,ומההתחשבות שלכן האחת בשנייה, מהידע והשליטה שלכן במחשבים, (לעומת הידע שלי) ואם נהניתן אתן ולו רק במעט מאיך שאני נהניתי,  דיינו!!!

תודה על תקופה ביחד, המון אושר ובריאות. חיבוק גדול ואוהב,

סבתא נתי