מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1961 לאחר 10 שנות המתנה סוף סוף מתפנים, אושרה דירה. עברנו להתגורר בשיכון מפונים, בדירה בת 2.5 חדרים כ-45 מ"ר בקומה שלישית שם נפגשנו איך לא?! שוב עם חלק מהמשפחות מהמעברה.ימים ראשונים ההתרגשות גדולה. כל דבר בדירה נראה חידוש. עולם אחר. חששתי להתקרב לבלקון (מרפסת). פחד גבהים. כדי לצפות החוצה, זחלתי על ברכיי והצצתי דרך החריץ התחתון שבמעקה המרפסת.

הבית צפוף. מיטות מתכת של הסוכנות. ערימת מיזרונים בכל מקום שנפרסו מדי לילה ואמצעים דלים שנדדו מהמעברה. למשפחה נוספו עוד שלושה אחים ואחיות. 13 נפשות. בינתיים האחים הגדולים עומדים לקראת גיוסם. מצד אחד הקלה על המצוקה, מצד שני דאגה. חלק נוטשים את הבית בגיל צעיר בשל הצפיפות.

על אף המצב הקשה אבא לא מוותר. דואג לשלב את כל הילדים במסגרות חינוכיות דתיות. מסרב בתוקף ליציאת הילדים לעבודה לסייע בפרנסה, מטיף להשכלה ולחינוך. החינוך בבית דתי ונוקשה. למרות מעמדו של אבא כרב וגישתו הדתית המחמירה, גאה היה בגיוס בניו לצבא, ואף מתפאר בכך.

1968- מנשה אחי הבוגר ממני מתגייס. לוחם בשריון. לאחר שירות מבצעי מוצב בתעלת סואץ, בקו ברלב.מלחמת התשה מתחוללת בקו הביצורים בתעלה. מידי יום מתבשרים על הרוגים ופצועים. אווירה קשה. הדאגה בבית גוברת ותפילות לשובו הביתה בשלום. אמצעי התקשורת היחיד הוא משלוח מכתבים, גלויות, העוברות צנזורה צבאית ומגיעים ליעדם לאחר שבועות. 

מאי 1969- חצות לילה. נקישות בדלת. אני מכונס מתחת לשמיכה. תחושה לא טובה. אבא פותח את הדלת, מולו מוצבים שלושה אנשים. "בנך נפל על שמירת המולדת…" מבשר קצין העיר. אני קופץ מהמיטה. מהומה בבית. אבא ללא היסוס פונה אל קצין העיר "לך תגיד לבן גוריון מדוע צריך להביא ילדים…".

למחרת ההלוויה הצבאית. עודנו יושבים שבעה פורסמה כתבה בעיתון. מנשה רואיין יומיים קודם לנפילתו. הריאיון מתאר את התנאים הקשים במוצב.. המחשבות והגעגועים לבית ועל שאיפתו לצאת לחופשה קצרה להתרעננות. ביציאה מהמוצב מבקש מהכתב לשלוח לו את העיתון עם הכתבה. בדרך להעביר את הכתבה מודיע קצין המוצב לכתב.. "זה מאוחר, החייל שראיינת, מנשה, נפל הלילה".

המצב בבית מחמיר, אווירה קשה. חלל ריק. מנסים להשתקם. אבא מתקשה לעבוד לפרנסת המשפחה, הנטל כבד עליו, לבו לא עומד בזה, אבא מתמוטט ונפטר לאחר שלוש שנים (52), מותיר אחריו משפחה עם 7 ילדים קטנים ומיותמים, אני הבוגר מבניהם. 

אני בכיתה י"ב, נערך לבגרויות. מנהל בית הספר מזמין אותי לשיחה וממליץ לי לעבור למסלול לימודי ערב ולעבוד ביום כדי לסייע בכלכלת הבית. אני מסרב ומשיב :"אבא הטיף רק ללימודים ואינני פנתר שחור". כך מסתיימת שיחתי עם המנהל.

כאח בוגר אני נוטל את המושכות בבית, מנסה לאסוף כוחות ולשקם הריסות, מלווה ודואג לגידול האחים הקטנים עד להקמת משפחותיהם. בינתיים נושא לאישה את דינה שנרתמת לסייע בנטל משפחתי. 

אסון נוסף. אחי הבוגר נפטר (37). העדר טיפול רפואי בילדותו בשל אי ביטוח רפואי מסיבות כלכליות גרם לנזק רפואי מצטבר. מועד פטירתו חל בתאריך נפילתו של מנשה ז"ל… מותיר אישה צעירה ושני ילדים קטנים.

ממשיכים הלאה, מלקקים את הפצעים וצופים פני עתיד. תומכים באמא, אלמנה רוב שנות חייה,  עד יומה האחרון. לפני מס' חודשים, אמא הלכה לעולמה, יום פטירתה חל ביום פטירת אבא..

זהו… פרק בחיי מסתיים!

פרק חדש בחיים!