מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

האביב החדש

נכדתי גילי ואני עובדים על הסיפור
אני בטיול בהודו
התבגרות/נערות, עליית משפחתי לארץ ישראל מהשואה

"וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות. לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה." ספר ישעיהו, פרק ב' פסוק ד'

אבי אשר (אנטשל) אינהורן נולד בצ'כסלובקיה בחבל שנקרה קרפטורוס באזור מארמרוש, בכפר ששמו ווילחוביץ. לאבי היו שלושה אחים ואחיות- שני אחים ואחות אחת. להוריו קראו שלום ושושיה. אבא שלי שירת כחייל בצבא ההונגרי. אמי, טובה לבית רמבום נולדה בפולין בכפר שנקרה נאשלסק. לאמי היו שבעה אחים ואחיות. להוריה קראו רבקה ולאביה צבי הירש לבית רמבום.

"אני"

אני נולדתי בתאריך 14/04/1956  בבית היולדות של בית החולים קפלן ברחובות שהיה ממוקם ברחוב בנימין. בשנות ילדותי הראשונות גרנו בכפר זרנוגה שליד רחובות. הכפר הזה היה שריד של כפר ערבי שננטש, ואז התיישבו בו משפחות שונות שמוצאם מאירופה. אני נולדתי שכבר היו לי אח ואחות. אחותי רבקה נקראה על שם סבתא שלי מצד אמי. אחי שלום נקרא על שמו של סבי מצד אבי. אני לא הכרתי את הסבים והסבתות שלי מכיוון שהם הושמדו בשואה.

את שנותיי הראשונות עד כיתה ג' עברתי בכפר זרנוגה. למדתי בבית ספר ממלכתי דתי "תושייה". בבית היה לנו משק חקלאי שכלל פרות, לול תרנגולות וגידולי שדה בשטח שהיה צמוד לבתינו. הבית שבו גרנו היה בית ערבי שלא היו בו שירותים ומקלחת. השירותים היו בחוץ במבנה ארעי וכך גם המקלחת.

%d7%a7%d7%a8

החיים שלי כילד במקום היו מאוד נחמדים בזכות מה שהיה בסביבה, אך אלו היו חיים מאוד פשוטים ופרימיטיביים:

·  לא היתה לנו תאורה בכל חדרי הבית.

·  השירותים והמקלחת היו בחצר מחוץ לכתליי הבית.

·   המקרר לא היה חשמלי , היינו קונים בלוק של קרח בשביל לשמור על צינון.

·   הספר היה נייד והיה מגיע אלינו מידי חודש ומספר אותנו בחצר הבית.

·   היינו מחממים את הבית באמצעות תנור נפט. את הנפט היינו קונים ממוכר הנפט שהיה מתנייד עם חמור ועגלה והיה עובר בין הבתים.

·   אימא שלי בישלה על פרימוס, כי לא היה לנו בבית כיריים.

%d7%91%d7%a1
111111
111

התבגרות/נערות

בשנת 1964 אמא שלי נפטרה ממחלת סרטן. בשנת 1966 בערך, עברנו דירה לרחובות. הדירה הייתה מהפך מבחינתי. זה היה בית גדול וחדש והיה בו חימום מרכזי, ממש מעבר בין שני עולמות- מפרימיטיבי לחדשני.

המעבר לרחובות היה בשבילי משבר גדול. הגעתי לבית ספר חדש ומודרני. אז לא הייתה מודעות לקליטת תלמיד חדש כפי שנהוג היום. ההתאקלמות הייתה קשה. בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. האזעקה הראשונה תפסה אותי בדרכי לבית הספר בתאריך 06/06/67 בבוקר. נאלצתי להיכנס למקלט ציבורי בדרך לבית הספר. התקופה הייתה מפחידה, אני זוכר שנתנו לנו הנחיות להדביק על החלונות של הבתים סלוטייפ כדי להגן עלינו מפני התנפצות החלונות במידה והמצרים יצליחו להגיע עם המטוסים שלהם למרכז הארץ ולהפציץ את הערים. כילדים ישנו במקלטים, שזו דווקא הייתה חוויה נחמדה של הילדים לישון בייחד. אבא שלי צייד אותי בתרמיל ובו היו מספר מצרכים שהיו צידה לשעת חרום.

בבית הספר חפרו לנו שוחות מסביב ואנחנו מלאנו שקים בחול כדי לדפן את השוחות. השוחות נועדו להגן עלינו בעת אזעקה, מכיוון שבבית הספר לא היו מרחבים מוגנים. בשנת 1970 התחלתי את לימודי בבית ספר התיכון "אורט" שהיה בית ספר מקצועי ובשנת 1973 שהייתי כבר בכיתה י"ב תפסה אותנו מלחמת יום הכיפורים. במהלך המלחמה התנדבנו לסייע למאמץ הלאומי ועבדנו במוסך המרכזי של קטרפילר.

במהלך אותה השנה 1974 פקדה את משפחתי טרגדיה – אחותי הבכורה רבקה נפטרה ממחלת הסרטן והשאירה אחריה בעל ושני ילדים קטנים – אמיר ואורי. שנתיים מאוחר יותר (1976) פקדה את משפחתי עוד טרגדיה כאשר גיסי יונה שלא יכול היה לשאת את הבדידות התאבד בביתו והשאיר את שני ילדיו יתומים. בדיוק באותם ימים אני סיימתי את ההכשרה הראשונה שלי בבה"ד 1 במסגרת קורס הקצינים. אבי לקח אחריות על נכדיו וקיבל עליהם אפוטרופסות שלאחר שנים עברה אלי.

בשנת 1974 התגייסתי לצה"ל, זאת הייתה התרגשות גדולה בשביל אבא שלי שניצל מהשואה ובשבילו זה היה סמל לתקומה, ביטחון ולעצמאות. בצה"ל עשיתי קריירה צבאית ושרתי 27 שנים עד שנת 2000, אז פרשתי לגמלאות בדרגת אלוף משנה.

השואה

אבי גדל והתבגר באזור הולדתו בכפר ווילחוביץ שהיה עני מאוד וגלותי. בשנים 1934-1937 הוא השתתף בכל מיני סמינרים של תנועת החלוץ הצעיר שנציגיו הגיעו להונגריה כדי לעודד צעירים לעלות לארץ ישראל. פעולות אלו לא מצאו חן בעני ההורים שלו מכיוון שהם לא ראו בעין יפה את הציונות והציונים, דבר שגרם לסכסוך וקרע עם ההורים שהיו דתיים מאוד מחסידות ויזניץ.  ב-1/10/1937 אבא שלי התגייס לצבא ההונגרי ושנה אח"כ נשא לאשה את שרה אינהורן – אשתו הראשונה. בשנת 1940-1941 החלו החוקים נגד היהודים שהתבטאו בגרוש וגזל של רכושם. 3600 יהודים גורשו לגליציה, אחר כך ב-1943 יצא חוק לגיוס יהודים למחנות עבודה. מי שגזל מהמשפחה של אבי ושל כל יהודי האזור את הרכוש היו גויים ששנים חיו בשכנות עם היהודים וברגע אחד הפכו להיות עוינים. הגרוש של משפחת אבי היה במספר שלבים: ראשית גרשו אותם מהכפר למחנות ריכוז, הפרידו בינם להוריהם, הם לא התראו יותר. זה היה מסע רצוף תלאות שבמהלכו הובלו כמו בהמות ממקום למקום בין מספר מחנות ריכוז:

·  20/4/1944 גרוש לגטו מטיסליקה.

·  21/5/1944 הגיעו למחנה אושוויץ, אבי אשתו ושני ילדיו מאיר ודבורה שהיו בני שש וארבע, שם הפרידו בניהם לקחו את הנשים, הילדים והזקנים לצד שמאל ואת הגברים הצעירים לטור בצד ימין כי הם יכלו להוות כח עבודה.

תהליך זה נקרא סלקציה (מיון וניפוי). את הנשים והילדים הנאצים השמידו בשרפה ואבא שלי לא ראה אותם יותר.

·   2/6/1944 הועברו לגטו וורשה.

·   בסוף 7/1944 עזבו את גטו וורשה והועברו למחנה דאכאו, ואחר כך הועברו למחנה מילדורף עד 25/4/1945, בתאריך זה הגרמנים עזבו אותם והם שוחררו על ידי האמריקאים.

ב- 7/6/45 אבא שלי השתחרר על ידי הצבא האמריקאי במרחק של 30 ק"מ ממינכן לכיוון פראג כדי להגיע הביתה לצ'כיה.

אבא שלי פגש את אמא שלי בפראג בבית "חריתה" היא שהתה שם עם קבוצת בנות יחד עם אחותה רחל שגם הן ניצלו ממחנה אושוויץ. הן הבנות רצו לחזור לפולין, אבל אבא שלי שכנע אותם לא לחזור. הם יצאו במסע לכיוון בודפשט ובדרך שדדו אותם חיילים רוסים וגזלו מהם את מעט הרכוש שהיה להם. המטרה של כל הקבוצה הייתה להצטרף לתנועת "דרור". בהמשך אבי לקח את אמא שלי לקרפטורוסיה כדי להראות לה את מקום הולדתו.

ב-30/11/45 הם עזבו את בודפשט בדרכם לגרמניה.

ב-20/12/45 הגיעו לגרמניה והתרכזו בקיבוץ הולצהוזן ליד לנדסברג בבוריה.

ב-31/03/1946 נולדה אחותי רבקה בגרמניה. בגיל שנה הם עזבו את גרמניה בדרך לצרפת כדי לעלות לארץ ישראל.

אמי נולדה בעיירה ליד וורשה בשם נאשלסק. לאביה צבי הירש רמבום ולאמא רבקה לבית גייצברג. לאמי הייתה דודה בשם לאה רמבום. את כל המידע על משפחתה של אמי אני יודע מאחותה רחל שלפני מספר שנים ראיינתי אותה כדי שהמידע הזה לא ישכח. משפחתה של אמי הייתה גדולה יחסית ומנתה את אחותה רחל, אחותה הינדה, אחיה מנדל, אחיה ביירל, אחותה דבורה, אחותה חיה, ואחותה חנה.

לפי דבריה של דודתי רחל, היא ואחותה (אמי) היו כחצי שנה במאיידנק ואח"כ רוב הזמן במחנה אושוויץ. הם היו בצריף של דוקטור מנגלה והיא מספרת שמנגלה היה בא כל יומיים בערך והוציא אותם החוצה כדי לעשות סלקציה (מיון וניפוי). היא סיפרה שבלילות הם היו יוצאות החוצה לגנוב מים. מי ששחרר אותם היו הרוסים. האמריקאים והאנגלים  הדפו את הגרמנים בוולגה. הם היו אח"כ במוזריץ. מספרה של רחל על הזרוע היה 48017. סבתא שלי אמרה לאמא שלי לקחת את רחל אתה ושאר האחים והאחיות הלכו עם האימא (סבתא שלי). בסוף רק דודתי אמי ואבא שלהם נשארו בחיים. לבסוף גם האבא מת, היהודים חנקו אותו מכיוון שהוא לא הסכים לתת להם לחם שהיה ברשותו. הם עלו לארץ באוניה אקסודוס, השתקעו בקיבוץ גינוסר.

בגינוסר הוריי היו פרק זמן קצר ומשם עברו לעומר שבנגב. גם שם שהתה משפחתי פרק זמן קצר ואחר כך הם עברו לזרנוגה שליד רחובות. שם המשפחה השתקעה. אבא שלי ושני אחיו (ברוך ומנחם) השתכנו בבתים שנטשו הערבים. ברוך ומנחם חיו בקרבה זה לזה. אנחנו היינו רחוקים יותר. הבתים היו בתנאים די-פרימיטיביים.

אחי שלום נולד ב 23.5.1950 ושש שנים לאחר מכן אני נולדתי…

בשנת 1977 התחתנתי עם חיה ויטנר. ב 3.12.1978 התברכנו בבתנו הבכורה- טל שהייתה תינוקת מדהימה. גרנו אז ברחוב מילצ'ן ברחובות.  ב 31.3.1983 התברכנו בבנינו נמרוד. נמרוד היה תינוק פעלתן. במשך כעשור גרנו ברחוב ז'בוטינסקי ברחובות. ב 26.10.1992 התברכנו בבן נוסף- בירין. ירין היה תינוק סקרן. במשך הזמן שינינו מספר מקומות מגורים. בין השאר גרנו במחנה-עובדה שליד אילת. שם טל ונמרוד מאוד אהבו את החיים ב"שכונה-הקיבוצית" שהייתה לנו במחנה.

לאחר מכן עברנו לרעננה. בראשית שנות ה-90 בנינו את בתינו בבית-חשמונאי כשנה לאחר מכן ירין נולד. באמצע שנות ה-2000 עברנו לבית החדש שבנינו בכפר-שמואל.

היום אני גר בראשון לציון עם אורנה אשתי הנוכחית.

טל בת 38 ולה שני ילדים: גילי בת 10 וגבע בן 8.

נמרוד בן 34 ולו שלושה ילדים: אלון בן 5, ארז בן 4 ואור בת כשנה.

ירין בן 24 משרת כקצין אקדמאי בקבע בחיל-חימוש.

בחרנו לקרוא לסיפורינו: "האביב החדש" מפני שאבי אשר-אנטשל קרא לספרו: "האביב האחרון" שמדבר ומספר את סיפור המשפחה החל מאביב 1944 וחיסול יהדות מארמרוש בתקופת השואה. ואילו אנחנו פה במדינת ישראל מהווים אביב חדש גם למשפחתנו שלנו וגם לעם היהודי.

%d7%90

כריכת הספר: "אביב האחרון"

%d7%93
אני בבית ילדותי-

התמונה צולמה בפברואר 2017

הזוית האישית

היה מדהים לעבוד יחד ולהנות מזמו האיכות שלנו יחד. זו הייתה הזדמנות נדירה לרענן וזכור את ההיסטוריה המשפחתית.

מילון

סלקציה
מיון וניפוי

ציטוטים

”וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות. לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה“

הקשר הרב דורי