מאגר סיפורי מורשת

ילדותה של דורט, יציאתה מעירק לארץ, הגירה לארה"ב, וחזרתה לארץ 

שמי דורט בקר, נולדתי בחודש אפריל, בשנת 1927, לבית משפחת ג'יג'י, בבית בו כל המשפחה חיה, הדודות והדודים, הסבים והסבתות ואני הילדה השנייה מתוך ארבעה ילדים, שתי אחיות ושני אחים.

גרנו בבית ענק, עם עוד בית קטן שהוא שייך רק לחיות בית כמו כבשים, תרנגולות, יונים וכו'… הוא היה גם שייך לאחסון מזון שנתי, וגם כן לבישול. בבית הגדול היו לנו 14 חדרים, ומרתף גדול, השתמשנו בו בימי הקיץ, בעיקר באוגוסט כדי להתחמק מהחום. היו לנו טוב לחיות עם כל המשפחה ביחד. כשהמשפחה שלנו גדלה, הוריי עברו לגור בבית אחר, ביחד אתי ועם ילדי.

היום אני כמעט בת 90, יש לי ילדים, נכדים ונינים שרובם חיים בארץ היום. חייתי בארה"ב 30 שנה. עבדתי בבנקים, בארץ ובאמריקה. עליתי ארצה במרץ 1951, בעלייה הגדולה מעירק שנקראה "מבצע עזרא ונחמיה", שכללה בערך 120,000 איש. עם הגיענו ארצה העבירו אותנו לאוהלים במעברת פרדס כץ, שם שהינו במשך 11 חודשים. לאחר מכן הועברנו לצריף שגם היה בפרדס כץ, שליד  העיר בני ברק.

נולדתי בעיר בצרה שבעירק, באפריל, 1927. הייתה לי אחות גדולה ממני בשנתיים ששמה ברטה, והיו לי שני אחים יותר צעירים ממני, דויד ויעקב. כולנו השתייכנו שם לקהילה היהודית בבצרה. הקהילה כללה בתי כנסת ובתי ספר. הלכתי לבית ספר אליאנס לגן ילדים ולכיתה א'.

מאוחר יותר עברנו  משפחתנו לעיר יותר מפותחת, והמשכתי ללכת לבית ספר ממשלתי עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. כמעט גמרתי בית ספר עממי, כי באמצע לא נתנו לכל היהודים להמשיך ללמוד או לעבוד, כי הממשל השתנה לממשל נאצי. היו לנו ימים מאוד קשים. בזזו את כל החנויות של היהודים שהיו קיימות בשוק הראשי של שכונה חדשה של בצרה, שקראו לה "עשאר". לפני מלחמת העולם השנייה חיינו עם הערבים והמוסלמים בידידות נפלאה. הם עבדו אצלנו בנאמנות עד פרוץ המלחמה ואז הכול השתנה לרעה, מכל הבחינות.

במלחמת העולם השנייה, רצחו בבגדד, עיר הבירה של עירק, 600 יהודים, כולל נשים וילדים. הרציחות נעשו על ידי המון מוסלמי שהוסת ע"י הממשל העירקי. שלושה אנשים נתלו בראש חוצות באשמת ריגול לטובת לישראל, למרות שזאת הייתה עלילת שווא. טפלו עליהם אשמת שווא. אחד מהם היה קרוב משפחה שלי. לעומת זאת, היו גם ערבים שהצילו אותנו מידי ערבים מוסתים שבאו לרצוח יהודים, והם הצילו אותנו מהאספסוף ונשארו חברים שלנו. מול הבית שלנו היה בית ספר נוצרי בו ישנו בלילות כי פחדנו שמא מוסלמים יבואו לביתנו בכדי לרצוח אותנו בלילות. המצב הזה נמשך כשבועיים, עד שנכנס הצבא הבריטי לעירק והציל אותנו. למעשה הבריטים כבשו את עירק, הפילו את המשטר הנאצי, כי תמכו בהפיכה נגדם. הם החזירו לשלטון פרו-בריטיים.

לפני שהמהפכה קרתה היה מאורע שבחיים לא אשכח. זה התרחש ברחוב שגרתי בו. ברחוב התגורר אחד העשירים היהודים שקראו לו עדאס, הוא בנה לעצמו ארמון באותו הרחוב והמשטר העירקי האשים אותו בקשרים עם ישראל. הוא כביכול מכר להם מכוניות. כמובן שזה היה שקר שמטרתו הייתה לשדוד ממנו את הכסף. בסופו של דבר תלו אותו מול הארמון שלו והחרימו את כל הרכוש שלו. אפשר לקרוא את הסיפור עליו במוזיאון שנמצא ב "המרכז למורשת יהדות בבל" באור יהודה.

החתונה שלי ושל מנשה

לקראת המלחמה הערבים רצו לחטוף בנות יהודיות רווקות, כי לפי האמונה שלהם אסור לגעת באישה בהריון או נשואה. לכן הייתה הזדמנות לגברים יהודים מבוגרים להתחתן עם צעירות יהודיות, בכדי להציל אותן מהערבים. אני הייתי אחת מהן. התחתנתי בגיל 15 וחצי עם מנשה כבאזה. למזלי היה הבעל טוב, הוא היה בן 36, ובגיל 17 וחצי נולד לי הילד הבכור, ג'יימס, ואחר כך נולדו לי עוד שני ילדים, אלברט ורוני. עליתי ארצה בגיל 24 עם שלושת הילדים, בלי בעלי. הילד הבכור היה בן 6 והילד האמצעי בן 4 והילד הקטן היה בן 6 חודשים.

לפני שעליתי ארצה הייתי צריכה לבטל את האזרחות העירקית שלי. המשטר העירקי הלאים את הכסף שלנו בבנק, כולל תכשיטים וזהב שהיו לי בבנק. אסור היה לי לקחת יותר משתי מזוודות קטנות, וגם נאסר עלי לקחת תמונות חוץ מתמונה של נישואים וטבעת נישואים. תמיד חיי היו שונים מאחרים מכיוון שכשכולם עדיין היו בבית הספר או לא נשואים, לי היו כבר ילדים ובעל. לא התאמתי לחברה של אותם הימים.

בבר המצווה של רוני

כשנתנו לנו את אישור היציאה מעירק, אסור היה לנו להיות בבית יותר. ביום הנטישה אני נעלתי את הבית וזרקתי את המפתח לנהר, ומשם נסענו ישר לשדה התעופה. הייתה שם בדיקה מאוד קפדנית והייתי עם תינוק על הידיים ועוד שני ילדים קטנים. הבדיקה הייתה קשה עד כדי כך שבדקו את החיתולים של התינוק כדי לראות אם יש שם כסף. עד שעלינו למטוס עבר חצי יום בלי שתייה ואוכל. עלינו למטוס והגענו ללוד. ההורים שלי ובעלי שברחו לפני כן מעירק לארץ, חיכו לי כאן. לי אפשרו להגיע בשיטה הזאת בגלל הילדים. הורי ובעלי ברחו מעירק לאירן, ששם אהבו יהודים, ומשם עלו אח"כ לארץ. באירן היה שלטון של מלך שבזמנו אהב יהודים ועזר להם רבות.

החיים הטובים בארה"ב

בעלי נפטר באפריל 1967. אחרי מותו נאלצתי לצאת לעבודה ועבדתי בעבודות שונות, כולל פקידה בבנק. בעקבות בני אלברט שלמד בניו יורק, הגעתי לארה"ב בשנת 1979 וחייתי שם כמעט שלושים שנה. היו לי שם חיים נהדרים. התחלתי לעבוד בבנקים. הייתי בהתחלה בניו יורק שלוש שנים, ואחר כך עברתי לקליפורניה, שם היה יותר יפה ומזג אויר נוח יותר. שם גם עבדתי בבנקים. הצלחתי בעבודה והתקדמתי והיו לי כמה הצעות בבנק שעבדתי בו שקראו לו "קולומביה סייבינג", ושהיה בבעלות יהודים. על חלק מההצעות קיבלתי בונוסים/תמלוגים. כמו כן השתתפתי במועדון לגיל הזהב ושם עשיתי התעמלות, שלוש פעמים בשבוע, כל פעם שעתיים. כל שבת הייתי משתתפת גם בריקודי המערב. כך חייתי חמש עשרה שנה ואפילו השתתפתי בפרסומת להתעמלות, כי המורה מאוד העריכה אותי. הייתי גם ממלאת מקום שלה כשהמורה איחרה. אלו היו הזמנים הכי טובים בחיים שלי.

לצערי, בשנת 1990 חוויתי טרגדיה נוראית כשבני אלברט, שחי בניו יורק, מת באופן פתאומי מדום לב, כשהיה בן 44 בלבד. היה לי צער עמוק מזה שכאימא הייתי צריכה לקבור את בני. במשך מספר שנים היה לי מאוד קשה לחיות עם העובדה שאיבדתי בן ולכן חייתי באבל מתמשך.

במרץ 2008 החלטתי שוב לעלות לארץ כיון שנולדו לי נינים וכבר יצאתי לפנסיה. בניי, רוני וג'יימס, שכנעו אותי לחזור לארץ ולהיות עם המשפחה. רוני קנה לי כאן דירה ברמת אביב החדשה, ואני ממשיכה לחיות בה עד היום.

הזוית האישית

דורט: התיעוד עורר בי רגשות שמחה וגם רגשות כעס על מה שעבר עלינו כיהודים בעירק. שמחתי להכיר את אליסיה ואת זוהר.

אליסיה וזוהר: התיעוד לימד אותנו לדעת יותר להקשיב, לימד אותנו ידע שלא ידענו והכרנו, ומאוד אהבנו את הפעילות, הסיפור ומאוד התחברנו ואהבנו את דורט. אנו ממליצות לעשות קשר רב דורי בכל בית ספר.