מאגר סיפורי מורשת

לימודים, משפחה, חברים.

עזבנו את הקיבוץ וברשותנו מיטת סוכנות, מטאטא, שני זוגות בגדי עבודה וקצת ספרים, וזה בערך הכול. עד תחילת שנת הלימודים גרנו אצל הורי בחדרה, ואחר כך עברנו לחדר שכור בקריית עמל, אני ללימודים בטכניון לתואר מהנדס חשמל ועזיזה ללימודים בסמינר אורנים שבקריית עמל לתואר גננת. הורי הוציאו את מיטב חסכונותיהם כדי לאפשר לשנינו את הלימודים, ולולא עזרתם אין ספק שלא היינו עומדים במטלה.

הרבה מאוד אני חייב להורי שידעו לגדל אותי לצניעות והסתפקות בשמחה במה שיש וידעו תמיד לתמוך ולעודד. שניהם נפטרו בזה אחר זה בשנת 1976, בלי שהספקתי לומר להם עד כמה אהבתי והערצתי אותם.

לאחר שנה בקריית עמל ( קריית טבעון),הצטרפה אלינו גם אחותי, ניצה, שאף היא התחילה את לימודיה באורנים לתואר מורה, וביחד שכרנו דירה קטנה לשלושתנו. עם סיום הלימודים בסמינר, אחותי הצטרפה לקיבוץ גבולות שבנגב, ואנחנו עברנו לגור בדירה שכורה של שני חדרים בנווה שאנן, כאשר, כדי להקטין את ההוצאות, אנו גרנו בחדר אחד והשכרנו את החדר השני לשני סטודנטים נוספים.

עזיזה, שבינתיים החליפה את שמה לעליזה, התחילה לעבוד בגנים מרוחקים כגון: בפרדס חנה, ובעופר שליד כרם מהר"ל, אולם במהרה מצאה את עצמה משתלבת בבית ספר ניב בחיפה,  בית ספר לילדים כבדי שמיעה, עבודה שגרמה לה עניין וסיפוק רב. אני המשכתי בלימודי בטכניון, לימודים שהיו לי קשים ומכבידים, עקב החוסר ברקע הראלי, אולם בסופו של דבר צלחתי אותם ואפילו בציונים טובים.

ואם נחזור לסיפור בשיר, זה נשמע כך:

הגיעה העת והבחורה לשרות צבאי הלכה,

וכשחזרה, חיכה לה הבחור בחדר משפחה.

וכך עברו ימים כשהוא עובד בדיר,

והיא מחלקת לעגלים חבילות של חציר.

הוא הופך לחשמלאי ועובד בלי לנוח,

והיא נוטעת עצי אפרסק, שזיף ותפוח.

לבסוף, בלחץ ההורים, גם חתונה רשמית נערכת,

ובמהרה הזוג ללימודים החליט ללכת,

וישובו מאי שם בצפון,

היא לאורנים והוא לטכניון.

 

הזוג הצעיר מתגלגל ממקום למקום,

עם מיטת סוכנות, מטאטא ופח מלא צלחות וסכו"ם.

כך עוברות להם השנים במהרה,

והוא כבר מהנדס והיא כבר מורה,

מיטלטלת בדרכים בין ילדי קוצ'ין לבין ילדי מעברה,

ועושה הסבה לכבדי שמיעה להיות למורה.

 

כשהילד הראשון אצלנו פורץ,

מתחשק לאימו להעבירו לצמרת העץ,

שיפסיק כבר לבכות וייתן לנו מנוח,

כי אבדה תקוותנו ואין לנו כבר כוח.

 

במזל הסבתא הגיעה ואותנו הרגיעה,

כך שכעבור שנה גם הבת הופיעה,

ואחר כך , לאור אותם הלקחים,

נוספו למשפחה עוד שני אחים.

ארבעה צאצאים צמחו, בגרו ופרשו כנפיים,

ומטר נכדים נשפך אצלנו כמים.

 

כך סירת החיים מחליקה בשמחה ובעונג,

ופתאום הצעירונת בת שישים ושמונה.

אך כשאני מתבונן אל הסבתא היקרה,

מה רואות עיני, עלמה צעירה,

שהדליקה אצלי את אותה להבה,

שאין שם אחר לה, אלא – אהבה.

אם כבר אנחנו מדברים על קטעים מחורזים, השיגעון של כתיבה בחרוזים היה כנראה טמון בי מקדמא דנא. הקטע הראשון שעולה בדעתי הוא זיכרון שכתבתי לניצה אחותי בספר הזיכרונות שלה בהיותי בן שתיים עשרה והיא בת שמונה :

ניצחון בקרוב יבוא

ימות היטלר הרשע,

צרה עברה ולא תבוא,

הארץ לנו תהיה ירושה.

 

ניתן לשער שגם בעלוני התנועה לא טמנתי את ידי בצלחת אולם אינני זוכר. בבית ספר התיכון בחדרה באותה תקופה החלו לתכנן בניין חדש לגימנסיה. וכך כתבתי:

תבנו בניין, תרבו עניין,

לעולם תוסיפו אור,

מניין מכם ירדוף מניין,

תפארת לכל דור.

 

בהמשך הרביתי להתבטא בחרוזים להנאתי, ואני מקווה שגם להנאת  המאזינים, על כל מקרה עד עכשיו עדיין לא שמעתי תלונות. ונחזור לסיפור:

במהלך שנות הלימודיים התחילה להתגבש קבוצה של ידידים וחברים הן מהטכניון והן מהסמינר שהפכה אחר כך להיות חבורה מלוכדת למשך עשרות שנים ועד עצם היום הזה. חברות זו מוסיפה הרבה טעם ועניין בחיינו. חוט השדרה של החבורה היה מורכב מכמה זוגות צעירים קצת לפני החתונה או קצת לאחריה, כאשר הגברים היו בשלבי הלימודים השונים בטכניון, והנשים השתלמו בנושאי ההוראה. פחות או יותר יחדיו סיימנו את הלימודים ויצאנו לשוק העבודה, וכל אחד נקלט והמשיך להתפתח בדרכו.

אצל כולנו ברבות השנים נולדו ילדים ראשונים ושניים ולפעמים שלישיים ואצלנו אפילו גם רביעי. יחדיו חגגנו גם לפני הולדת הילדים, וביתר שאת גם לאחר היוולדם,  בבית, בחצר, בפיקניקים ובטיולים. וגם לאחר שהילדים פרשו כנפיים, הוסיפה החבורה לשמור על ליכוד, הן באירועים הרבים של שמחה וגיל והן באותם מקרים של עצב ויגון שגם הם חלק מחיינו.

השנים עוברות חולפות ביעף, הילדים מסיימים את לימודיהם, כל אחד מוצא את העבודה המתאימה לו, ובמהרה מצטרפים גם בני ובנות הזוג שלהם, ומטר מבורך  של נכדים מומטר עלינו שסיכומו מופיע בשיר שנכתב עם הולדתו של הנכד האחרון:

 

האח, הידד, הניפו הדגל,

כאן מייסדים קבוצת כדורגל.

בשער נופר עומדת בנחת,

הודפת כדורים כמו שד משחת.

בלם שמאלי אלון חוסם כל חלוץ,

ובלם ימין נועם משחק כמו שנחוץ,

מגינה מימין  שירי אותה איש לא עובר,

ומגן שמאלי גילעד על כל אחד גובר,

קשרית מימין ספיר מחלקת כדורי פז,

וקשר שמאלי מייקי כמו ברק הוא זז,

קשר קדמי אפיק חורש את המגרש

ומחלק את הכדור לכל צד שנדרש,

חלוץ ימני פלג מתעתע בכל שחקן

וחלוץ שמאלי גב הנמצא שם וגם כאן,

והחלוץ המרכזי הוא גיא,

 

את השער בקלילות הוא מבקיע ודי.

לקבוצה מכובדת צריך ראשית דבר,

לרכוש ולהעמיד מאמן ממקור זר,

וכך הוכנס לחיק המשפחה,

אבא אורן למזל וברכה.

 

לשופט מונה אבא ליאור,

שרץ וקופץ לפנים ולאחור,

ושני הקוונים דורון ורונן,

על הקו מתרוצצים בלי להתאונן.

 

מאחורי השער מחזה מרהיב,

מזמן לא נראה דבר  כזה מלהיב,

בחצאיות קצרות וחולצות ורודות,

שרות ורוקדות קבוצת המעודדות,

אמא נירית מנופפת ידיים,

אמא אורלי סופקת כפיים,

אמא  מירי ברכה שולחת,

ואמא ליאורה מתמוגגת מנחת.

ובטריבונה כל הסבים והסבתות,

אתכם אוהבים מאוד מאוד.

 

ולאחר עונת הנכדים, מגיע זמנם של הנינים. אמנם במשפחתנו זה עדיין לא החל, אך בחברותנו, שהיא המשפחה הגדולה, שלב זה הוא כבר בביצוע, וברצוני הביא בפניכם קטע משיר שנכתב לכבוד נינו של אלכס, שאותי ריגש במיוחד ומיד תבינו למה.

אודה ולא אבוש, אני ממש נרגש,

לשרה ולאלכס, נין ראשון חדש,

לכאורה זו היא דרכו של העולם,

במוקדם או במאוחר זה קורה אצל כולם,

 

אז מה ההתרגשות הרבה והמיוחדת,

למה הלב נפעם והיד טיפה רועדת?

 

כי בסיפור הזה, אלכס ידידי,

גלום גורל שלם של העם היהודי.

ממחנות ההשמדה, מעמק הבכא,

בודד וערירי, שריד ממשפחה,

ארצה פה הגעת ומיד מהספינה,

ללא שהות גויסת להקמת המדינה.

 

ואז באורח נס, אותו אוד מוצל מאש,

מנביט עלה ושורש וקם ומתאושש,

ומשפחה מקים, אישה ושתי בנות,

ובית לתפארת, וגם שני חתונות,

 

ובמהרה הופיעו נכדות ונכדים,

והאוד הפך לחורש נושא פרי מגדים.

 

והנה יש גם נין, והלב עולץ,

כי נגד כל הרשע יצאת פה חוצץ,

רק זוהי התשובה וזהו הנקם,

למרות כל השואות, עם ישראל קם.

הילדים צמחו וגדלו ומצאו איש איש את מקומו וממשיכים את חלומותיהם וציפיותיהם וכשאני משקיף על חיי, אני מרגיש סיפוק גדול מההיסטוריה שמאחורי. על ההצלחה האהבה והחיים המשותפים עם אשתי כבר סיפרתי ושוררתי, את הנחת שיש לי  מהילדים, החתנים והכלות, הנכדים והנכדות, כבר לא צריך להזכיר, ונותר רק לסקור את הקריירה המקצועית הקטנה שלי.

לסיפוריו הנוספים של דוד

השורשים שמהם צמחתי וינקתי

סיפור אהבה בקיבוץ ברעם

הזוית האישית

על ההצלחה האהבה והחיים המשותפים עם אשתי כבר סיפרתי ושוררתי, את הנחת שיש לי מהילדים, החתנים והכלות, הנכדים והנכדות, כבר לא צריך להזכיר ונותר רק לסקור את הקריירה המקצועית הקטנה שלי.