מאגר סיפורי מורשת

סיפור חייה של גילה מאירסון

שמי גילה. אני קרויה על שם שתי סבתות: סבתא מצד אמא נקראה פריידל שביידיש הפירוש הוא שמחה, סבתא מצד אבא נקראה גישה, עשו את החיבור של שני השמות ויצא גילה.

התחתנתי עם חיים מאירסון. שם המשפחה הקודם שלי, לפני נישואי היה פינס. נולדתי בחיפה בכ"ח בטבת תש"י, 17.1.1950. אני נוהגת לציין את תאריך יום ההולדת העברי. אנחנו וילדינו יוצאים לארוחת ערב לכבוד האירוע. אני השנייה מתוך שתי בנות. הרגשתי מצוין בקרב המשפחה. אחותי הגדולה מרים הייתה מאוד ותרנית וטובת לב, ולרוב עשתה מה שרציתי. מרים גדולה ממני ב-5 שנים. היום היא נשואה, אם לשלושה ילדים וסבתא ל-13 נכדים.

גדלנו בקריית מוצקין, בבית פרטי בן 2 חדרי שינה, סלון, מטבח ענקי ושתי מרפסות גדולות. סביב הבית הייתה גינה גדולה: דשא, עצי הדר, אורנים ופרחים. ציפוי הבית מבחוץ היה טיח. קריית מוצקין הייתה ישוב עירוני צעיר שכלל כמובן את כל השירותים. אבי היה מנהל בית הספר היסודי הגדול "אחדות" (היו בו כ-1000 תלמידים בכיתות א-ח), ואימי לימדה באותו בית ספר. כל בוקר הוריי, אחותי ואני הלכנו ביחד ברגל לבית הספר.

אהבתי מאוד לשחק ב"כאילו": שיחקנו ב'אמא ואבא', ב'מסעדה', ב'חנות', ב'מרפאה'. החצר הגדולה, העצים והעשבים שימשו למשחק. אהבתי מאוד לקרוא. הספרייה הציבורית הייתה בהמשך הרחוב. מותר היה לקחת כל יום שני ספרים. בדרך כלל הייתי מסיימת אותם בדרכי הביתה. בגיל חטיבת ביניים אהבתי לרקוד ריקודי עם. כשהייתי בתיכון הצטרפתי ל'בני עקיבא' ולא הפסדתי שום פעילות.

לאימי הייתה אחות אחת, והיא גרה בעיר חיפה הסמוכה לקריית מוצקין. שתי האחיות היו קשורות מאוד ביניהן. כל חג עשו שתי משפחותינו ביחד באווירה נהדרת ועם אוכל מצוין.

לגננת שלי קראו 'גילה' כשמי. גן גילה התקיים במתנ"ס של אז. יום אחד הגיעה אחות הציבור להזריק לנו חיסונים. חברתי הטובה חנה'לה ואני ברחנו מהגן והתחבאנו מאחורי עץ התות הגדול שבקצה גינת הגן… ברור שבסוף קיבלנו חיסון. בבית הספר היסודי למדתי, כאמור, בביה"ס 'אחדות'. ביה"ס התיכון היה תיכון קריית מוצקין ע"ש ד"ר לווינהרץ, מנהלו הראשון. הייתי תלמידה חרוצה ומתעניינת. מבחינה חברתית היה לי לא פשוט, כי הייתי תלמידה דתית יחידה בכיתה.

מקום העבודה הראשון שלי היה כעוזרת מחקר באוניברסיטה העברית כשהייתי סטודנטית. שנות עבודתי העיקריות היו במנהל חינוכי. מקום העבודה האחרון שלי כגמלאית הוא כעורכת לשון ומגיהה בביאור התנ"ך של שטיינזלץ. אני עושה זאת למעלה משנתיים. אני נהנית מכל רגע בשל אהבה מיוחדת לשפה העברית.

לצבא התגייסתי מיד לאחר מלחמת ששת הימים. שירתתי כנח"לאית מטעם גרעין "גלבוע" של 'בני עקיבא'. הפלוגה שלנו צעדה במצעד הצבאי בירושלים המאוחדת ביום העצמאות הראשון שלאחר מלחמת ששת הימים. בתור ילדה ישראלית ידעתי לא מעט מלחמות. המלחמה הראשונה הזכורה לי היא מבצע סיני. בתור בוגרת חוויתי את מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, וכל המבצעים הצבאיים הנוספים. המלחמה שהכי השפיעה עליי הייתה מלחמת לבנון השנייה, כי בננו (האמצעי) נעם נהרג בה.

שלושה שבועות לאחר שנישאתי נסעתי עם בעלי לארצות הברית. בעלי הוא אמריקאי, שהייתנו שם נמשכה חמש שנים – למדנו ועבדנו. בעלי הגיע ארצה ללמוד בישיבה. הכרנו דרך חבר משותף. התחתנו בשנת 1972 כשהייתי בת 22. החתונה הייתה בחיפה. כשנולדה בתי הראשונה הייתי בת 27.

למדתי לתואר ראשון ושני בפסיכולוגיה מחקרית באוניברסיטה העברית ובארצות הברית. למרות שעסקתי רק זמן קצר במקצוע אהבתי את הלימודים ואת הכלים שהם נתנו לי להבין את העולם סביבי בצורה יותר נבונה.

ילדינו הם: שירה, יהושע, נועם ז"ל, הלל ויונתן.

נכדינו הם: טל-אור, נגה, נעם-מתתיהו, שרה ואהרון, עיינה, בארי ונעם-אליה בתקוע, ונעה, תמר ויעלה בירושלים. כן ירבו. אנחנו רואים אותם כל שבוע.

כיוון שאני עדיין עובדת וגם עסוקה עם הנכדים ועם העמותה שהקמנו לזכר נעם היום שלי מאוד עמוס מ-7:00 עד 24:00. המיוחד בזמן פרישה הוא שזמני גמיש מאוד, ואני שמחה בזה. יש לי קצת פנאי לטייל  בארץ, בעיקר בדרומה, ללמוד שיעור בספרות עברית ולהתראות עם האנשים שאני אוהבת.

הזוית האישית

גילה ואלומה: שתינו, המספרת והמתעדת, הגענו להבנה שבעצם החיים שלנו דומים, והשוני נובע ממצבה המדיני של ישראל ומאופן הקבלה של כל אחת משתינו את ההתקדמות הטכנולוגית.