מאגר סיפורי מורשת

"אבי היה פריץ, ולי היו 7 אחים. לאבי היו בריכות דגים, שדות תבואה ויערות. בפרוץ מלה"ע השנייה הפגיזו את ביתנו ואז אבי החליט לעזוב את האחוזה ונסענו לאוקראינה, כשהאח הבכור גויס לפרטיזנים. באוקראינה איבדנו את כל רכושנו ואחד מאחיי עזב את הבית בחזרה לאחוזה. ביקשנו לחזור לפולין אבל שטח זה היה בידי הגרמנים ולאחר שתקפו את רוסיה, משפחתי הפכה לאויב לשלטון הרוסי ונשלחנו בקרונות משא לסיביר. נשלחנו לסיביר למחנה עבודה. לאחר זמן מה של עבודה, הועברנו למחנה אחר, ובשני המחנות היינו שנה וחצי. ומשם נסענו לאוזבקיסטן. שם עבדנו בחקלאות. כשהגיע החורף לא נשאר לנו מזון, והחיים היו קשים. גרנו בבתי חמר. הקור היה עז ומכיוון שלא היו דלתות וחלונות (היו פתחים). ציפורים היו יכולות לקנן בביתנו. אחי זרק אבנים על קני הציפורים, אסף את הגוזלים, והכין אוכל. הגענו למצב של חוסר כל, ונאלצנו למכור  את כל רכושנו שנותר. אמי חלתה בדלקת ריאות, אחי הלך לתחנת הרכבת. שם ראה אנשים פורקים קרון עם שקי מלח. הוא עזר להם לפרוק אותו, בתמורה קיבל שק מלח. אחי שבוגר ממני בשנתיים, ואני, עברנו בין בתי הכפריים ומכרנו את המלח לכפריים ובתמורת קערת מלח קיבלנו שתי קערות שעורה, אותם אנחנו טחנו לקמח. כעבור זמן מה, אמי נפטרה. כעבור חודש ימים, גם אבי מת מרעב. כשהם מתו, אני הייתי בן 8. היינו 5 כאשר עזבנו את קולחוז (כפר שיתופי). נסענו לעיר צ'ימקנט, שם עבדנו במחסני תרופות. ב-1946 חזרנו לפולין, לעיר לודג', לדודי שנשאר בחיים ומשם עברנו את הגבולות לגרמניה, והתאחדנו עם האח שעזב אותנו באוקראינה. אחי התחיל לעבוד על בריחה מגרמניה לארץ ישראל, הוא הקים קיבוץ בברגן בלזן, שהיה אמור להשלים את קיבוץ "כפר החורש". אני ואחי, יצחק, עברנו לקיבוץ הזה והקיבוץ קיבל דרכונים לעלייה ארצה (סרטפיקטים). אחי, יצחק, עלה לארץ שנה לפני ואני למדתי בבית ספר בברגן בלזן. ב-1948 עליתי ארצה במסגרת עליית הנוער, כשבדרכון שלי כתוב שאני בן 33, בשם אחר (מרמלשטיין) והייתי בן 13.

 

 

 

 

 

 

בארץ ישראל פגשתי את אחי, יצחק, שהיה במוסד לעליית הנוער. הצטרפתי לאחי במוסד "אהבה" בקריית ביאליק. כעבור שנה, עברתי ל"בן שמן". סיימתי את לימודיי ומיד גויסתי לצה"ל (לגולני)."