מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

גוסטי פז, גננת ומורה מסורה

שלי וגוסטי פז
גוסטי פז
סיפור חייה של גוסטי פז

ילדות:
אני הייתי הילדה הרביעית במשפחה, עם עוד 3 אחים גדולים יותר. אח שלי היה גדול ממני ב-13 שנים והוא היה המחנך. בעיר שלנו היה גם גן וגם בית ספר יהודי.
 
מהגן אני לא זוכרת הרבה אבל את בית הספר מאוד אהבתי. בכיתה ג' המורה הזמינה את ההורים ועשו הסכם סודי אתם שניסע לבית הבראה ל-3 שבועות ושם גם למדנו. בבית ההבראה היו מרחצאות וכל ערב ישבנו באמבטיות עץ. בכיתה היינו רק בנות. יצאנו לטיולים ובטיולים גם למדנו חשבון וטבע. ההורים הביאו לילדים חבילות של ממתקים והמורה חילקה את החבילות שווה בשווה. בכיתה היו 30 ילדות. הייתה לי חברה טובה ששמה רות ואתה אהבתי מאוד ללכת לשחות. אבל בימים ההם אסור היה ליהודים לשחות בבריכות שחייה רגילות. לכן היינו צריכים לשחות בנהר שחוצה את העיר. שם היו סירות קטנות ששימשו כבריכת שחייה. בסירות היו פתחים משני הצדדים, שזרם המים עבר בניהם וכך שחינו.
 
בגיל 12 היו לי אופניים ואתם יצאנו עם תנועת הנוער לטיולים. הסביבה שבה רכבנו הייתה יפה מאוד, היו בה יערות ושדות. בשנת 1938 המצב  של היהודים היה קשה מאוד, בפרט אחרי ליל הבדולח שבו הרסו את כל החנויות של היהודים וגם הרגו הרבה יהודים. באותו יום אני ואמא שלי הלכנו לבית חולים של היהודים כי המשטרה הודיעה ששמה ישמרו עליהם.  אבא שלי ואחי נשלחו לפני זה לפולין ונשארתי עם אמא לבד. באותו ערב אני וגיסתי יצאנו מבית בחולים והלכנו להסתובב ברחובות לראות מה הגרמנים עושים. ראינו אותם נכנסים לבית מרזח ויוצאים משם שיכורים והורסים חנויות של יהודים והורגים יהודים.
 
אני הייתי בתנועת נוער "מזרחית" ורציתי לעלות לישראל. חברים שלי קיבלו הזמנה למחנה הכנה לעליית הנוער ואליי לא הגיעה הזמנה וידעתי שזה פסק דין מוות בשבילי אם אני אשאר בגרמניה. המדריך של תנועת הנוער בא לאמא שלי ואמר שהוא קיבל את ההזמנה שלי, זה היה שקר אבל כך ניצלתי והגעתי ארצה. נסעתי מקולון להמבורג הרחוקה ושמה התברר שהמכתב שהייתי אמורה לקבל הגיע על שמי לעיר אחרת. במחנה היינו 4 שבועות ושם החליטו מי כן עולה ומי לא עולה לארץ.
 
עלייה לארץ
חזרתי הביתה והתחלתי להתכונן לעלייה. הייתי צריכה לעשות הכל לבד: הלכתי לקניות, ללכת לבדיקות שיניים, ועוד סידורים. ואז יום אחד קיבלתי את האישור לעלייה, אבל לא רציתי ללכת למקום שאליו שלחו אותי בארץ. הלכתי לטלפון וטלפנתי למדריך ובכיתי לו בטלפון. הוא אמר לי שאם כבר הוציאו על שמך אישור עלייה, לא יעזור שום דבר כי לא מבזבזים אישור כזה. למזלי אחרי כמה ימים, קיבלתי אישור שאני אלך למקום שאני רציתי ללכת אליו, ושמו "כפר הנוער הדתי וכפר חסידים".
 
ב- 20.2.1939 עליתי ארצה. בערב העלייה הייתי עם אימא שלי לבד בבית והיא ליוותה אותי לתחנת רכבת עם אחותה. הייתי הילדה הצעירה בבית בין ארבעה אחים, כך שהפרידה בשבילי הייתה קשה מאוד. דודתי בכתה בקולי קולות, ואמא שלי לא הזילה דמעה אחת, היא אמרה שהיא רוצה שהילדים שלה יחיו מחוץ לגרמניה. אני לא בכיתי כי הייתי כל כך נרגשת לקראת העלייה והחיים החדשים. הייתי רק בת 15.
 
נסענו דרך כל גרמניה, עד לגבול יוגוסלביה. שם סגרו את כל הרכבת וחיילים שמרו עליה וכך הגענו עד איטליה. אחרי שלושה ימים הגיעה אנייה בה עלינו ארצה. שטנו 6 ימים מאיטליה עד חיפה. ביום שהגענו לחיפה זרקו פצצה בנמל חיפה ולא נתנו לנו לרדת, והאנייה הורידה אותנו בתל אביב בסירות. בתל אביב הובילו אותנו לבית שקוראים לו "בית צעירות מזרחי". באותו זמן אחותי כבר הייתה בארץ, ולאחר שהתברר לה שאני לא ירדתי בחיפה, היא נסעה לפגוש אותי בתל אביב. היא שאלה אותי מה אני הכי רוצה. עניתי לה שאני רוצה נקניקיות עם צ'יפס, כי לא אכלתי את זה הרבה זמן. היא נתנה לי מתנה: עשרה גרושים. בזה קניתי מכנסיים קצרים מגומי, והלכתי לאכול בוויטמן. אחותי הכניסה אותי לאוטובוס ואמרה לנהג איפה להוריד אותי. שכחתי לאיפה אני צריכה להגיע. שמעתי מסביבי אנשים דוברי גרמנית. לא ידעתי מילה בעברית. שאלתי אותם אם הם מכירים בית שגרים בו בנות. אחת מהם הבינה אותי, ואמרה לי להן ללכת, והגעתי למקום שאני צריכה. שמה היינו רק יומיים, ואז לקחו אותנו ל"כפר הנוער הדתי וכפר חסידים".
 
אחרי שבועיים גם החבר שלי הגיע. כפר הנוער היה מקום מאוד נחמד. כמה שעות למדנו וכמה שעות עבדנו. אני עבדתי גם בלול וגם בחדר האוכל. בלול פחדתי מתרנגול אחד וכל פעם שנכנסתי הייתי עם מקל. עברית היה מאוד קשה ללמוד ולכן רובנו דיברנו גרמנית. ואז החליטו שיום אחד בשבוע חייבים לדבר רק עברית. מהוריי קיבלתי מכתבים עד תחילת מלחמת העולם השנייה ב-1.9.1939. ומאז קיבלתי רק מעט מכתבים דרך אחי בארצות הברית. בזמן המלחמה, הגיע ילד לכפר הנוער וסיפר לי שהוא הגיע ארצה באנייה עם בן דודי. אבל גילו שבן דודי היה יותר מבוגר מגיל 17 והאנגלים רצו לשלוח אותו חזרה למקום שממנו בא. ואז הסוכנות היהודית התערבו והסכימו שישלחו אותו לבית הסוהר בעכו. שבת אחת נסעתי עם החבר שבא יחד אתו לעכו לבקר את בן דודי. פעם ראשונה בחיים שלי שנכנסתי לבית סוהר. בן דודי מאוד התרגש לראות אותי אחרי הרבה זמן שלא התראינו. אחרי כמה שבועות הוא השתחרר והצטרף לקיבוץ.
 
עזבתי את חברת הנוער ועברתי בתל אביב והתחלתי ללמוד בויצו מטפלת תינוקות. תקופת הלימודים נמשכה שנה. באותו זמן גרתי אצל אחותי ועבדתי כמטפלת תינוקות אצל נשים אחרי לידה בתל אביב. היו לי הרבה חברים בתל אביב והרבה מהם התגייסו לצבא הבריטי. בדירה של אחותי היו שני חדרים, ואני גרתי בחדר השני עם הילדה הקטנה בת השלוש. כשחבריי ביקרו אצלי הם טיפסו ונכנסו למרפסת וכך יכולנו לשבת ולדבר. בת"א הייתי משנת 1942 עד ינואר 1944. באותו זמן גם החבר שלי, פנחס, שאתו התיידדתי בגיל 12, התגייס והצטרף לחבורה שבאה לבקר אותי. באותו זמן היו הרבה מאוד חיילים זרים בעיר, ולא היה נעים כל כך להסתובב בלילה. ואז שלחו את פנחס למצרים. בזמן הזה עבדתי עם ילד שהיה בהיר מאוד והרופא אמר שהוא צריך להיות בים, אבל לא מול השמש. לכן ישבתי כל יום אתו בבית קפה על שפת הים. יום אחד, ישב שם בבית הקפה המפקד של פנחס, שהיה בחופשה, והוא שאל אותי: "מה, פנחס עוד לא היה בחופש? אני אחזור ממצרים ומיד אשלח אותו לחופש". לא עברו הרבה ימים ופנחס הגיע לחופשה, והוא מאוד כעס עליי כי הוא לא אהב פרוטקציה. הוא סיפר שהיה במדבר בשמירה והגיעה פקודה לאסוף את חפציו ולבוא למפקד (הוא חשב שהוא לא היה בסדר) ואמרו שהוא יוצא לחופשה. מאוד מאוד נהנינו!
 
חינוך
אני חייתי בקיבוץ שער גולן 30 שנים. אחרי מלחמת ששת הימים הקיבוץ החליט לשלוח אותי ללמוד הוראה במכללת אורנים. באורנים למדתי שנתיים וחזרתי בתור מורה לגנים ולכיתות א'-ב'. בקיבוץ עבדתי בתור גננת עד כיתה ב'. הילדים ישבו מסביב לשולחנות בקבוצות ולמדנו הרבה בחוץ, בטבע. הייתה לנו פינת חי, שהילדים עבדו בה וגם ערוגות של ירקות . הדבר שילדים הכי אהבו היה יל"ש (יום ללא שינה), באותו יום הלכו ילדים ובנו אוהלים ומשטחים על העצים ונהנו מאוד. הם למדו גם שחייה. בעמק הירדן מאוד חם כך שהשחייה הייתה בתוכנית הלימודים. כל הילדים למדו שחייה אצלי. בכיתה עשינו הרבה מסיבות שגם ההורים היו מוזמנים וגם השתתפו בהצגות.
 
בשנת 1973 עזבנו את הקיבוץ ועברנו לירושלים. בירושלים התחלתי לעבוד במכללה בבית הכרם עם כיתות א'-ב'.יום אחד הגיע אלי ילד בכיתה א' שלא ביקרתי אצלו בבית לפני זה, הוא נכנס לכיתה והתיישב מתחת לשולחן. הילדים האחרים בכיתה לא הציקו לו כי מהתחלה דיברנו על זה שיש ילדים שונים וצריך לקבל גם את השונה. אחרי חודש ימים שהוא ישב מתחת לשולחן, פתאום שמענו תשובה ובאותו רגע הוא יצא מתחת לשולחן והתיישב על יד הקיר. ולאט לאט נכנס לחברת הילדים. בכיתה ב' נתתי לילדים משימה לכתוב עבודה אישית. כל אחד היה בוחר נושא. היו ילדים שבחרו צבעים, פרחים, שירים. ילד אחד ושמו צבי ואחיו היה מאיר שלו בחר בנושא אסטרונומיה ואמרתי לו שאני לא אוכל לעזור לו אבל הוא אמר שהוא ייעזר בספרים. אחרי חודשיים שאלתי אותו מתי הוא יגמור את העבודה והוא ענה לי מה שאני אוהב אני יכול לעבוד כל החיים. הוא היה אח של מאיר שלו. קיבלתי ילד שהיה לו שיתוק ילדים. כשהוא הגיע אליי הוא עוד זחל על ארבע, לאט לאט הוא התרומם והתחיל ללכת. הוא היה ילד חכם ובכל שיחת חברה הוא דיבר. קשה מאוד היה להבין אותו, אבל הילדים מהכיתה הבינו אותו ותרגמו אותו. בטיולים אבא שלו ליווה אותו בטיול והוא לא הלך חופשי.  ויום אחד, כשהוא כבר היה בן 18 שנים, הוא טלפן אלי שהוא יספר בטלוויזיה ושאני אקשיב לתוכנית. היה ילד אחר שהייתה לו דיסלקציה אבל באותם הימים לא ידענו עדיין מה זה דיסלקציה. כל בוקר ישבתי איתו בקריאה. כשהוא כתב לא יכולתי לקרוא מה הוא כתב ורק הוא עצמו ידע לקרוא את הכתב שלו. הוא כתב על הנושא מעבדות דם. אמרתי לו שלא אוכל לעזור לו בנושא זה ואז הוא ענה לי: "אין דבר, שני ההורים שלי רופאים הם יוכלו לעזור לי." אחרי חודשיים כשהוא גמר את הנושא הוא הרצה לפני כל הכיתה הרצאה יפהפייה ומעניינת מן המחברת שרק הוא היה יכול לקרוא. בסיום הצגת העבודות שהילדים הכינו והציגו אותם לפני כל הכיתה הייתה שיחה על כל הנושאים שהילדים בחרו. את החגים חגגנו תמיד הורים וילדים ביחד. למשל בחנוכה, כל קבוצה קיבלה נושא שעוסק בחנוכה. בקבוצה אחת עסקו בנושא מתתיהו. אבא של צבי שיחק את מתתיהו. הוא נעמד על כיסא וקרא בקולי קולות מי לה' אחרי! גם הילדים וגם ההורים מאוד נהנו מהחגיגות בביה"ס.       
 
תשע"ה 2015

מילון

ליל הבדולח
הלילה שבו הגרמנים שברו את כל בתי הכנסת ורכוש יהודי

ציטוטים

”התפוח לא נפל רחוק מהעץ“

הקשר הרב דורי